נימיטי הייתה ילדה רצחנית. עד גיל 8 הספיקה להרוג את רוב
החתולים בשכונה, והחשש היה שהיא תנסה להרוג חיות גדולות יותר.
תחושה של סכנה ריחפה באוויר. כל מי שגידל חתול החל לחשוש
לשלומו. מראות של ילדים מטיילים ברחוב אוחזים ברצועה קשורה
לחתול היו נפוצים מאוד. החתולים עצמם נראו אדישים לכל, כאילו
השלימו מזמן עם הידיעה שאם יגיע זמנם, ימותו, ואין מה לעשות
בעניין. הדברים נשמעים לי לא אמינים, בדיוניים, מוגזמים;
ואכן, נימיטי הייתה ילדה מדומיינת ממעמקי נפשי האפלה. רק אני
ידעתי שהיא קיימת וגם אני לא האמנתי בהתחלה. ידעתי עליה הכל,
ביוגרפיה שלמה ומפוברקת שהופיעה פתאום במוחי, ללא פרט אחד עם
קיום במציאות שלנו, פרט לעובדה שגופות החתולים האמיתיים הלכו
ונערמו בשכונה בקצב מדאיג.
כך לדוגמה, אני יודע שנימיטי לא נולדה אלא נוצרה מטיפות סרוחות
שטפטפו אט אט מפינת תקרתו של חדר נטוש, אחד מחדרי הלב של סופר
מיואש ושיכור. היא גדלה במהירות כי מה שמזין אותה הם שנאה
עיוורת, קנאה, תיעוב עצמי ותאוות הכח. כבר בגיל שלוש החלה
בגיחות אל מחוץ ללב השבור בו נוצרה. למעשה, היא נלכדה בעולמנו
בלי יכולת לחזור. היא שוטטה ימים שלמים בלי שאיש יראה אותה,
ישמע אותה או ידע שהיא קיימת. מתוך שעמום היא הייתה נכנסת
לבתים, צועקת, משליכה חפצים ומשתוללת, אך ללא הואיל. כל כך
הורגלנו להתעלם מלב שבור, רגיש, החש כל דבר בעצמה האמיתית של
האירוע, עד שאיש לא היה מסוגל לראות או לשמוע אותה. כמה
תינוקות שטרם הושחתו נבהלו ממנה מאוד, אך גם כאלה שבכו או ניסו
להראות אותה לאחרים, נתקלו בתגובות הרגעה כאלה ואחרות ותו לא.
נימיטי לא האמינה שתמצא את דרכה חזרה,ולכן שעשעה את עצמה
בשוטטות אין קץ בין הבתים. היא ניסתה לא לחשוב על כך שהיא רוצה
לחזור אל החדר ההוא, החשוך, השבור, העלוב, המדגיש בעצם קיומו
את כל מה שטוב ויפה ועדין בעולם שבחוץ. היא לא ידעה לומר זאת
בקול, אך בסופו של דבר היא רצתה הביתה, כמו תמיד, כמו כולם.
כולנו רוצים לחזור הביתה, גם לבתים הנוראיים ביותר שניתן
להעלות על הדעת. אך רק מעטים מצליחם לחזור בלי לשלם את המחיר.
אולי בגלל הדמיון בין חדר המחסן החשוך בירכתי בית הספר לחדרה
שלה, מצאה את עצמה שם באותו בוקר. היא לא הייתה לבד; להפתעתה
היה בחדר חתול שניסה לטפס על ערימה לא יציבה של קלסרים ישנים,
כדי להגיע לחלון. החתול, שהיה מבוגר דיו להבין שהחלון הוא הדרך
החוצה אך צעיר דיו לנסות לקפוץ אל ראש הערימה,פספס קצת בנחיתה
והחליק קדימה. הוא נפל באופן לא צפוי אל צידה השני של הערימה,
שם, לרוע מזלו, הייתה מונחת ערימה של ברזלי בניין. נימיטי לא
שמעה דבר פרט לחבטה עמומה, ואז הביטה בחתול המשופד שהיה מת.
לפני שהספיקה להבין מה בדיוק קרה, היא הייתה חזרה בחדר הלב
השבור, בבית.
קל מאוד להשליך הצידה את חזיונות נימיטי שלי ולראות בהם לא
יותר ממוח קודח המחפש הסבר למותם של החתולים. מסיבה כלשהי,
אפשר להמשיך ולטעון, המוות שלהם, שעבור נימיטי איננו אלא כרטיס
חזרה הביתה, מאיים עליי מאוד, ולכן התפרצה אצלי החרדה בצורת
ילדה רצחנית ומדומיינת. אבל המאניה הזו, הזיה פרטית שלי
כביכול, שינתה סדרי עולם בשכונה. כמה שכנים מודאגים הקימו
"משמר חתולים" וסיירו בלילות בשכונה. הם לא ראו או שנעו דבר,
ובבוקר, כמו כל בוקר, נמצאו כמה גוויות חדשות של חתולים. מטבע
הדברים, הסיורים הליליים בשכונה יצרו בעיות אחרות: כמה שכנות
דיווחו על כך שהסיירים המסורים מתצפתים לכיוון חדרי השינה
והמקלחות שלהן, זוג או שניים של נאהבים ליליים נתפסו בקלקלתם,
או יותר נכון, במכוניתם, ומשמר השכונה החל להשאיר פתקים
לתושבים על מכונית שחונה לא במקום, פח שלא נסגר, מדשאה לא
מטופחת מספיק, ואפילו בקשות לשמור על השקט בשכונה. רוב הנמענים
הגיבו בהתעלמות, אך חלקם בזעם, ומתח חדש הורגש באוויר.
הדברים התגלגלו כך זמן מה, ואירוע מקרי לחלוטין שינה את מהלכם.
מדהים לחשוב מה היה קורה באותו יום, אילולא שמעתי יללה של חתול
באישון ליל. באופן רגיל לא הייתי אמור לשמוע דבר, שכן אני מגיף
את חלונות הבית וחדר השינה בכל לילה. אך באותו ערב הארכתי לשבת
ולקרוא בספר שהיה בידי, ולגמתי עוד ועוד מהוויסקי שלי. בדרך
כלל אינני שותה כלל בזמן הקריאה וודאי שאינני לוגם כמות כה
נכבדה לבדי, אלא שקראתי את "וזרח השמש" של המינגווי, ספר שבלתי
אפשרי לקרוא בלי לשתות כהלכה. לבסוף,מאוחר מהרגיל, נשכבתי
במיטה וצללתי לתוך שינה כבדה ואפילה.
אינני יודע אחרי כמה זמן התעוררתי בדיוק, אך זה היה בחטף.
הבנתי שמשהו העיר אותי אך לא ידעתי מה הדבר. רק כאשר נשמע
היללה שוב הבנתי שכבר שמעתי אותה בעבר. היה ברור לי מדוע
התעוררתי: זו הייתה יללה מקפיאת דם, יללת מוות. ידעתי שחתול
נוסף מצא את סופו מייד כששמעתי אותה.
עד עכשיו אינני יודע להסביר מדוע יצאתי מהבית, אוחז בבקבוק
הוויסקי שלי כפי שמחזיקים אלת בייסבול, או כיצד ידעתי לאן
ללכת. באותה מידה לא הייתה לי כל אפשרות לדעת מי הילדה הניצבת
לפניי, שכן מעולם לא ראיתי אותה קודם לכן, אך ידעתי מייד שזו
הייתה היא.
מצאתי את נימיטי בקצהו של פארק שעשועים קטן, שהתחבא מאחורי
שורת עצים הצמודה למרכז המסחרי. בלילה הגן היה חשוך, אך שלט
גדול של מקדונלדס שהסתובב בלי הפסקה האיר במידת מה את המקום.
ראשית ראיתי צללית נמוכה, מאיימת,מוכנה לקרב. אחר כך קלטתי את
צורתה הכללית, את השיער המוארך, החלק, את עצמות הלחיים הבולטות
מעט, והרגליים הרזות. ראיתי מהמקום בו עמדתי גם את החתול, מוטל
מת על הדשא ועיניו הפקוחות מבריקות באור הניאון המסתובב.
עמדנו כך, וגופת החתול בינינו, כמו בדו קרב. אני ניצבתי בקצה
הדשא היכן שהסתיימה המדרכה, והיא ניצבה בקו העצים , על גבול
הצל המאיים שהטילו על הגן. לא אמרתי דבר ולא שמעתי אפילו צליל.
כאילו יללת החתול הייתה הצליל האחרון עלי אדמות, יללה שאחריה
לא נותר דבר. היטבתי את אחיזתי בבקבוק שלי ואמדתי את משקלו. זה
היה בקבוק זכוכית די גדול, עם תחתית עבה וכבדה שרכשתי פעם
באיזו נסיעה לחו"ל. הוא היה חצי מלא, אך בידי הרגיש כאילו הוא
אלה עשויה עופרת. היססתי וצעדתי צעד אחד קדימה, עוזב את המדרכה
ומניח רגל אחת על הדשא הבוצי, הפראי. לא החלטתי דבר ולא ידעתי
מה נכון לעשות או מה יקרה, ולפני שיכולתי לחשוב בבהירות היא
התחילה לרוץ אליי. ראיתי שהיא מחזיקה משהו בידה, מעין גליל.
היא אחזה בו כפי שאוחזים בסכין, ידה מושטת קדימה להכות, ורצה
ישר אלי. ידעתי שאני חייב לעצור אותה, זה אני או היא. את
הפרטים המדוייקים של מה שהתרחש אחר כך אינני זוכר.
התעוררתי מוטל על צידי, ליד ערימה של דשא קצור. מסביבי הייתה
המולה גדולה. כוחות משטרה וצוותי חירום אחרים התרוצצו מסביב.
שניים עם פנס התקרבו אליי והתחילו לבדוק אותי. לא הרגשתי דבר,
אך כאשר שאלו אותי לשמי לא יכולתי לדבר. לא ידעתי אז, שהמילים
חמקו ממני לעולם. כלפי חוץ לא היה כל סימן למכה או פגיעה
אחרת, ולכן הניחו שלקיתי בהלם וטיפלו בי בהתאם. כך, יושב על
אלונקה ועטוף בשמיכה, כאשר אני שותה מים מבקבוק פלסטיק, נודע
לי שנימיטי נהרגה. גופתה נמצאה לא רחוק ממני. ראשה רוסק בחפץ
כבד כלשהו, כנראה אלה. סביב גופתה נמצאו דפים שהתפזרו והתלכלכו
בדם. רב הדפים היו עדיין מגולגלים היטב ואחוזים בידה הימנית.
היה זה כתב היד של "וזרח השמש". |