רדיו אני שומע כמעט אך ורק בנסיעה, והודות לקורונה בשנתיים
האחרונות אני כבר לא נוסע הרבה. למרות זאת הייתה אמורה לי
להיות נסיעה ארוכה היום, ונחשו מה? הודות לקורונה גם היא
בוטלה, והוחלפה בזום.
יש משהו מרגיע בנסיעות האלה, המנותקות מהכל, להתבונן בארץ
שלנו, לראות את האזורים הירוקים כשחורף, איפה בונים דברים
חדשים, לנסוע לאורך הים ולהגניב מבטים לגלים בהלוך, ולצפות
בשקיעות ורודות בחזור.
אז פעם נסעתי הרבה ובדרכים האזנתי רבות לרדיו וכתוצאה מכך,
שמעתי גם הרבה משדרי חדשות. לא פעם, שניים שלושה ואף יותר
משדרי חדשות ברצף נשמעו כמו שידור חוזר של המשדר שהיה שעה
קודם, אלו הימים הטובים. ואם זה קורה כבר כמה ימים ברצף אז
מתחילים לספר חדשות מעניינות מהעולם, וזה כבר ממש נחמד. אולם
זה כבר נהיה נדיר במדינה שלנו שבה מזמן כבר לא משעמם, עד כדי
כך שזה נהיה משעמם.
אז למה אני מספר לכם את כל זה, כי היום לא שמעתי בסוף חדשות כי
לא האזנתי לרדיו כי נלקחה ממני הנסיעה לה ייחלתי. הייתה לי
פגישה חשובה שנעשתה איך לא? בזום ממשרדי הקטן שבביתי, ביחד עם
שיגועים של שלושה ילדים, כל אחד והבידוד שלו. ומשום שלא שמעתי
חדשות, גיליתי רק עכשיו בצורה מאוד מקרית חדשה שלא חשבתי
שתפספס אותי בחיים.
יורם טהר לב הלך מאיתנו. יורם הצעיר והענו, השובב הלירי
הסיפורי, גיבור ילדות של כל אחד גם מבלי שידע זאת וסמל למה
שנקרא ארץ ישראלי, כי בכל מילה שלו סיפר סיפור של כולנו.
אז חשבתי, אולי הייתי אופטימי מדי, שעוד ייצא לי לראות אותך
חורז בהופעה חיה, באיזה כנס או איזו הרצאה, אך לשווא. אז תדע
לך שתחסר לי מאוד, וכמוני כמדומני גם לרבים אחרים.
מקווה שהצלחתי לספוד לך לטעמך, ולרוחך, ולא חסכתי במילים
ובסיפור כפי שזכרתי שאהבת כך בדיוק בעצמך.
היה שלום יורם טהר לב.
חלל גדול אתה משאיר בלכתך. |