הייתי ילד, אולי בסוף כיתה ו' אולי תחילת כיתה ז', לא זוכר
בדיוק,
זוכר שזה היה קצת אחרי מלחמת לבנון. הראשונה.

אני ואלכסנדרה למדנו ביחד באותה הכיתה,
כולם קראו לה אלכס ורק אני הלכתי על סנדרה,
אל תשאלו למה, לא יודע, פשוט סנדרה.
והיא רצתה להיות חברה שלי, ואני הסכמתי.

אבל רגע, זה טיפה יותר ארוך.

בסוף שיעור התעמלות אחד, ירדנו חזרה מאולם הספורט החדש, צעדנו
יחד מזיעים, הבנים והבנות,
ותוך כדי הירידה הרגשתי שסנדרה מתקרבת אלי, הולכת ונצמדת,
ופתאום נוגעת ושואלת,
- "רוצה להיות חבר שלי?" ונעצרתי קצת, ונתקלתי בקצה המדרכה,
חשבתי שבעצם למה לא, וואו, חברה ראשונה,  
- "את רוצה להיות חחברה שלי?", גמגמתי קצת,
- "כן." היא ענתה, פשוט כזה,
- "וואו", נפלט לי,
עצרתי, הסתובבתי אליה, לא חושב שאהבתי אותה, יודע שלא אהבתי,
- "כן, אני גם רוצה", אמרתי לה.
- "כן, כי למה לא?" אמרתי לעצמי.

החזקנו ידיים בכל יום בהפסקות.
והאחרים הצביעו עלינו. וקצת צחקו.
אבל לא היה לי אכפת.
אני מחזיק ידיים לבת.

ויום אחד בהפסקה הגדולה הלכנו רחוק. מאוד.
עד לקצה של הקיבוץ.
אפילו עברנו את הגדר האפורה, זאת שהמנהלת אמרה שאסור להגיע
אליה, והגענו לעץ התותים הלבנים.
ונתתי לה שם מתנה, צמיד שעשיתי, והיא חייכה.

ואכלנו תותים לבנים.
ואחר כך התיישבנו והחזקנו ידיים.
כי ככה עושים יוחאי ואליס.
והסתכלנו שאין אף אחד מסביב.
והיא נתנה לי נשיקה.
על הלחי.
ואז עוד אחת.
הסתכלתי עליה, ונישקתי אותה בחזרה. פעמיים.
אחת על הלחי ואחת על השפתיים.
רק בקצה.
והרגשתי קצת רטוב, וניגבתי את הפה עם השרוול.

וכשחזרנו לבית ספר בסוף ההפסקה ראיתי את אליס הולכת עם יוחאי.
מחזיקים ידיים. הם חברים כבר שנתיים.
והעצב שוב החניק, כי אליס אוהבת את יוחאי ואני אותה.
וגם סנדרה הבינה. ושתקה. והלכה.

ולמחרת בהפסקה כבר לא החזקנו ידיים.
וחזרתי לשחק עם הבנים מחניים.