[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מג'יקל בול
/
מיין ניים אסט קלאוס

קוראים לי קלאוס, עוד מאירופה.

עליתי לארץ מגרמניה כשהייתי בן חמש בערך ביחד עם הורי.
לאחר שעליתי השם קלאוס תמיד עשה לי בעיות, בגן הילדים הילדים
היו קוראים לי "קלאוףף" במבטא גרמני כבד, ובבית הספר צעקו אחרי
הגדולים "קלאוסססס" במבטא ערבי.

תנסו בעצמכם.  תבינו.

לשמחתי אני יחסית מסודר ולא צריך לעבוד למחייתי, אני בן יחיד,
ויש לי ירושה שקיבלתי מהורי היקים שנפטרו לפני כמה שנים. למרות
היקיות שברקע אני נראה כמו ישראלי ממוצע, אולי כי אני קירח
ואולי כי יש לי זקן ואני גם עונד שרשרת מיוחדת ועתיקה מכסף
שקיבלתי מבחור צעיר שהוריש לי אותה בעקבות תאונה שעבר, אני
אספר עליו קצת בהמשך. תישארו.

חברי הלא רבים יש לומר, חושבים לרוב שאני סוג של פאראזיט.
לעומתם, לחברים של הורי יש דעה מאוד מגובשת עלי, להם זה לגמרי
ברור, "אתה פאראזיט," אומרים לי היינץ ורודולף בכל פעם שהם
פוגשים אותי, שזה בערך פעמיים בשנה, פעם באזכרה של אבי ופעם
באזכרה של אימי, ותמיד גם מוסיפים במבטא גרמני כבד, "קלאוס, גה
זור ארבייט, גה זור ארבייט, לו ההורים שלך היו ליבנד היום הם
היו מתביישים בך, מתביישים!".

לדעתי לרודולף היה בכלל רומן עם אימא שלי, עוד באירופה, ובגלל
זה הוא מקפיד להגיע לאזכרה שלה כל שנה, אבל לגבי היינץ אני לא
ממש מבין את הסיבה. אולי היה לו רומן עם אבא שלי. אולי. אבל
לשניהם חשוב שאלך לעבוד. העבודה משחררת נכתב פעם.  

לפני עשור בערך עשיתי חשבון פיננסי יסודי, הבנתי שיש לי את בית
הורי שבחדרה וגם מספיק כסף שנשאר מחסכונותיהם ומביטוח החיים
שהיה להם. מכיוון שמעולם לא היו לי שאיפות גדולות מידי מה
"ליבינד" שלי כמו שצועקים לי הר היינץ והר רודולף פעמיים בשנה,
וביני לביני אני לא ממש שש, שלא לומר רוצה להקים משפחה אז
הבנתי שאני מסודר. ונרגעתי.

לאחרונה אף הבנתי שככל הנראה אני לא ממש מאמין בדבר, ז'תומרת
לא סוציאליזם, לא ליברליזם, לא דת, לא שמאל ולא ימין, יש אפילו
יאמרו שאני ניהליסט, ואם אחדד טיפה, יש שיאמרו שאני כנראה גם
פאראזיט וגם ניהיליסט.

שזה כמעט מדוייק, אולי חוץ מהעבודה שיש את העולם הבא. ומוצא
לנכון לשתף שלפני כמעט עשור גיליתי שאני מתקשר עם המתים או
יותר נכון שהם מתקשרים איתי.

את עניין העולם הבא גיליתי די במקרה, התנדבתי כחובש במד"א
בתקופה בה התחלתי לקבל את הירושה מהורי עליהם השלום, ובאחד
הימים נשלחתי לטפל בפצועים בתאונת דרכים מרובת נפגעים בכביש
החוף, והיו שם הרבה פצועים. פצועים רבים, תאמינו לי.

אחרי שבדקנו בזריזות את הזירה הורו לי לטפל באחד הפצועים שנפגע
קשה בבטנו, התחלתי עם הפרוצדורה הרגילה של טיפול בנפגעי בטן,
אבל מהר מאוד הבנתי שאני עובר להחייאה, ועשיתי לו החייאה מאוד
מאוד ארוכה, ותוך כדי הצטרפו אלי עוד שני חובשים אבל גם זה לא
הועיל והוא מת לי ממש בידיים, ובאמת שניסיתי עליו כל מה שאני
יודע, אבל לפעמים גם כל מה שאתה יודע ומשתדל ומאוד מאוד רוצה
לא תמיד מספיק. ונשארתי על ידו מותש. לא יכולתי לשחרר אותו עד
שבאו לאסוף את גופתו.

בסיום האירוע ניגש אלי אחראי המשמרת עם בקבוק קטן ביד ואמר
"בוא קלאוס, תשתה קצת וויסקי זה יעזור לך להתאושש."

יום לאחר התאונה, קצת אחרי שהתעוררתי מהשלאף שטונדה הקבועה
שלי, הוא הגיע אלי הביתה, הוא אפילו לא דפק בדלת, פתאום ראיתי
מישהו במטבח שלי, הוא אמר שלום בשקט, וישר זיהיתי אותו, וחשבתי
שאני עדיין חולם אבל הסתבר לי שלא.
- "אתה לא מת?" שאלתי,
- "כן, אני מת," המת ענה,
- "אהה, אז מה בעצם אתה עושה אצלי במטבח," שאלתי,
- "באתי לומר תודה על אתמול."

לקח לי עוד כמה רגעים לעכל שאני אכן לגמרי ער והוא אכן לגמרי
מת. רק יושב אצלי בבית. מת במטבח. הוא הרגיע אותי ונתן לי
במתנה שרשרת כסף ישנה ומיוחדת שאמר שירש מסבו, בקצה של השרשרת
היה תלוי עלה יפה ומוכסף של עץ אדר, קצת כמו העלה שיש בדגל של
קנדה.

אחר כך הוא הוא שתה איתי קפה שחור, ושאלתי אותו תוך כדי
הלגימות,
- "אהה, תגיד, מה זו ההילה הירוקה סביב הצוואר שלך זה מבית
החולים?"
-  "הממ, לא, לא, ראיתי את זה רק הבוקר עלי, זה כנראה סימן
לאלו שחיים שאני מת"

הצעתי לו להצטרף אלי לארוחת ארבע, אבל הוא אמר שהוא לא ממש
רעב, שהוא עדיין מתארגן על המצב החדש עם הבטן, וקצת לפני
שנפרדנו ראיתי שממש עמדו לו דמעות בעיניים. "רציתי להודות לך
על כל המאמץ שעשית עבורי בכביש, שתדע, שאף פעם בחיים שלי לא
הרגשתי ככה שלאנשים באמת היה איכפת ממני כמו שלך היה בשעה
שניסית להשאיר אותי בחיים." אמר והלך.

ומאז אני עונד את השרשרת שלו, היא עדינה ויפה בעיני, ומזכירה
לי לא להתייחס ברצינות רבה מידי למה שהיינץ ורודולף אומרים לי
פעמיים בשנה.

את הבוקר שלי אני מתחיל מאוחר בדרך כלל, יושב במרפסת עם קפה
שחור ועם עלים מגולגלים משיח שאני מגדל בחצר, ולרוב בלילה לפני
השינה, אני מסיים עם איזה שוט וויסקי קטן, ג'יימיסון למי
שמתעניין, אני לוגם קצת, רק בשביל להרגיש בסוף היום שוב את
הטעם המכיל של אחראי המשמרת.

לאחר שאני מסיים את טקס הבוקר עם הקפה והעלים אני מטפל בתחביב
האחרון שלי שהוא גידול מחמצת, ממנה אני מכין שלוש כיכרות בכל
שבוע, אחת בשבילי ועוד שתי כיכרות מסיבה שתיכף אפרט. אנחנו
(אני והמתים) מתקרבים לעיקר, תישארו.
אגב, (פאוזה מתודית) ניסיתי פעם לערבב את המחמצת עם העלים
מהשיח אבל המחמצת קצת השתגעה לי והציפה את כל המקרר, לקח לי
כמה שעות לנקות אותו, אז הבנתי שזה חזק מידי בשבילה ולא ניסיתי
שוב. נאלצתי להיפרד מחלקים גדולים שלה ולגדל אותה מחדש. היה שם
תהליך גמילה ארוך. הקיצר, אל תערבבו סמים עם מחמצות, מניסיון.


אחרי השלאף שטונדה אני לרוב יוצא לדוג בחוף של ג'יסר, חורף,
אביב, קיץ, סתיו, כמעט כל השנה אני שם. יש לי את הפינה הקבועה
שלי, שהגעתי אליה אחרי שיטוטים ארוכים בהם חיפשתי פינה שקטה רק
לעצמי, הפעם הראשונה שהגעתי לאותה פינה הייתה כמה ימים אחרי
שהבחור ההוא הביא לי את השרשרת, התארגנתי עם הכיסא והלחם
והמחמצת שלי בשביל הדגים, התיישבתי ושלחתי חכה ארוכה למים,
וכמה דקות אחר-כך כמעט חטפתי התקף לב.

מתוך המים הגיח איזה משיגינע אחד, ממש שני מטרים ממולי, איזה
שוורצע חאאיה מג'נון, שחום עור וגדול במיוחד.

המג'נון  נעמד מולי ובחן אותי שניות ארוכות, ולקח לי קצת זמן
להבין שבעצם גם הוא מת, כי הייתה לו את ההילה הירוקה הזו על
הצוואר, אבל נלחצתי כי חשבתי שתפסתי את הפינה שלו ליד המים.
קמתי בחופזה והתכוננתי ללכת ואז הוא דיבר, "אסמי מוחמד, ואינת
נראה לי אחד משלנו, אני ארשה לך לדוג כאן, תיסטנה".

ומאז אנחנו נפגשים שם כמעט בכל יום, אני אפילו עוזר לו עם
המחמצת שאני מביא, והוא תמיד מספר לי שלדגים בעולם הבא יש טעם
גן עדן. מין הומור מקברי שכזה.

מוחמד לימד אותי קצת ערבית, וגם סיפר לי שהוא נפטר בהילל יפה
בהוספיס, הוא אמר שהוא בילה שם את השבועות האחרונים של חייו כי
לא יכלו לטפל בו בביתו בג'יסר. באחת הפעמים הוא הציע לקחת אותי
לסיור בהוספיס. הסכמתי.

בפעם הראשונה הייתי קצת בשוק מהמקום, שקט, רגוע, שילוב של עצב
והשלמה, הרגיש לי כמו בגן הבהאים בחיפה כשמסתכלים על המפרץ
מלמעלה. ומאז אני בא למחלקה פעם בשבוע בלילה, מתפלח בשקט,
ובודק בכל פעם בזהירות עם מי אפשר לדבר.

יש את הקבועים שאני חוזר אליהם עד שהם עוברים לעולם הבא ויש את
החדשים. חלקם עם תרופות מטשטשות ולא כל כך מתקשרים אבל יש כאלה
שמייחלים לאוזן קשבת ואני שם. אני מספר להם על התהליך ואפילו
שומר איתם קצת על קשר אחרי שהם עוברים הלאה, ובלילות הקיץ כשחם
אני אפילו לוקח אותם לטיול מחוץ למחלקה.

אתמול בערב בדקתי את מצב חשבון הבנק שלי, והבנתי שהכסף יספיק
לי כנראה רק עד גיל 70, וקצת נלחצתי מהסיפור, ועכשיו אני
בדילמה האם לשאול את מוחמד מתי תורי או ללכת למצוא עבודה
ולהיות כמו כולם.

כי הווה ידוע במשפחתי שהעבודה משחררת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם תתלושי את
העלים של
האי סי קיו
ותמלמלי "אוהב
אותי,
לא אוהב,
אוהב...".
בסוף תמיד ימצא
שהוא לא אוהב
אותך!


חבל דווקא הייתם
חמודים ביחד.

בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/22 8:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מג'יקל בול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה