ניכור -פרגמנט
לאחר הצבא חזרה לקיבוץ שלה; קיבלה חדר באחד מצריפי הצעירים;
היו 10-8 צריפים כאלה מסודרים לאורך שדרת-עצי-האזדרכת
היורדת לכיוון הכביש, במורד הוואדי שחוצה את הקבוץ המשתרע
למרגלות ההר; צריף ארוך כנחש; חמישה חדרים בכל צריף.
קירות דקים מעץ, מרפסת משותפת פתוחה מבחוץ לדיירי כל אחד
מהצריפים; פה התגוררו הצעירים והצעירות שחזרו מהצבא.
היא שובצה בסידור העבודה. בבוקר הייתה הולכת לעבוד, בדרך
כלל בחדר-האוכל. אחרי הצהריים נחה מעט, התקלחה במקלחת
הציבורית שכבר מעטים השתמשו בה; לרוב החברים היו כבר
מקלחות בביתם. המקלחת המרווחת והאפורה הייתה ריקה בדרך כלל
בשעות האלו, כולה לרשותה; כמה זוגות כפכפי-עץ, חיוורים מסבון
ומשימוש, קצותיהם מעוגלים או קטומים, ורק רצועת גומי או ארג
צרה מחזיקה את הכפכף תלוי רופף מכף הרגל השמנמנה, או הדקה
ומגוידת, של זו התוחבת את רגלה לתוכו בתורה, - בעבר היו אלו
כל חברות הקבוץ; עכשיו היו זרוקים בודדים ומיותמים תחת ספסלי
העץ שלכל אורך הקיר ב2 צידי המקלחת. בהמשך, באגף הרחצה
התרוממו מחיצות אזבסט לחצי הגובה בין טוש אחד למשנהו; חלונות
שרשתותיהם לא עברו ניקוי זה יובלות, מפאת גובהם, אפורות מאבק
השנים, נמשכו צרים, גבוה וקרוב לתקרה, לכל רוחב הקיר מחשש
עין שוזפת.
באחד הצנורות היה חסר טוש, ואם אתרע המקרה ובאותו יום לא
היה קיטור, הכו המים הקרים על העור כצליפת שוט, שהגוף מרעיד
תחתיה מקור, במיוחד בימי החורף.
היא חייכה אל הבחור השחרחר, שפניו מארכות-סגלגלות, עיניו
חומות ובוהקות, ושערו כהה, דק הגו - גבה קומה למדי - המרוקאי
הצעיר, שעבד אתה באותו יום במשמרת בחדר-האוכל. הוא היה שייך
לאולפן יוצאי מרוקו שבאו ללמוד עברית בקיבוץ. היו אלו שנות
השישים של המאה העשרים. הבחורים של האולפן היו מזולזלים,
מורחקים לצריפים בחורשה, לא נחשבים.
הם פטפטו בדרך לכביש, חצו אותו והמשיכו ללכת לכיוון עצי
החרוב הענקיים, האפלוליים שמעבר לו.
היא ידעה מה היא רוצה לעשות, אבל הרגישה כמו מתאבדת, עם
ההחלטה לקפוץ סוף סוף למים. היא תעשה את זה. אתו. אך זו לא
הייתה החלטה לגמרי מודעת, אלא רק כיוון פעולה. כרגע, הייתה
מהלכת לצידו בכיוון השדרה.
הם התיישבו על האדמה המדשיאה. היה כבר כמעט לילה. הוא כרך
את הידיים סביבה והחל לנשקה, והיא לא התנגדה. אחר כך הפשיט
אותה, והיא לא התנגדה. הוא נשכב מעליה והחל להידחק אליה.
זה כאב מעט, אך היא לא הרגישה שום תגובה של גופה. אבל היא
נתנה לו לסיים את מה שהחל. זו הייתה תחושה מוזרה, הגוף הזה
שנכנס בכוח לתוך מקום כל כך אינטימי שלה; העובדה שהיא לא
התנגדה... הוא התנשם קצת והעניין נגמר די מהר, עם תחושה מוזרה
של רטיבות בין רגליה. אחר כך חיבק ונישק אותה, והרבה יותר
מאוחר הבינה, שהסיבה הייתה: בתוליה, פרס שהוא לא ציפה לו.
אחר כך חזרו לכיוון הקיבוץ. היא הרגישה ניצחון קטן ופחד גדול.
אני בביזנס, חשבה, קפצתי לשוק הבשר. אני בפנים. בבית ראתה
שירד לה דם.
עכשיו עמדה במקלחת הציבורית, והמים החמים, פינוק ששנים
מעטות לפני כן עדיין לא היה - זרמו על גופה כמה זמן שרצתה,
מעלים אדים בהבל לבנבן, והיא מתמכרת לזרם המים בעיניים
עצומות, דקות ארוכות, עור גופה מאדים מחום המים ופניה מסמיקות
חליפות כשהיא משחזרת את שעברה זה עתה;
שתי הנשים שנכנסו לפתע ופשטו את בגדיהן חסרות בושה
לחלוטין, תוך פטפוט קולני, נוקשות בקבקבי העץ, אף לא זיכו
אותה במבט. אחת, רזה, כפופה וכהת גוף, שערה כהה ועיניה גדולות
וקצרות רואי, לחייה שקועות ומעליהן עצמות לחיים חדות ובולטות,
שערה שחור, שדיה תלויים וגבה כפוף מעט כעיט זה. השניה-כבדת
בשר ובהירת עור, שדיה מלאים ווורודי פטמות, וגופה מיטלטל לכל
עבר מחמת כובד משקלה. השתיים המשיכו לשוחח בשפה הזרה,
כשהן משילות את בגדיהן על הספסל, והיא הצטודדה בחמקה מהן,
ליד הקיר, בושה בגובהה ובחזה הקטן. הן לא חשו דבר מהסערה
שעברה עליה זה עתה...
תוך שהן משאירות את המגבות ותיקי הבד על הספסלים; בלי
לחדול לדקה משיחתן נכנסו השתיים אל אגף הרחצה המהביל
עדיין. היא סיימה במהירות להתלבש וחמקה מהמקלחת, בשקט, בלי
להחליף איתן מילה.
אחרי כן הלכה לשתות קפה בבית-ההורים, שם סיימה לרוב את
הערבים; להוריה לא ספרה כמובן דבר. ההורים לא היו שותפים,
ברוב המקרים, לחוויות של ילדיהם. הם חיו בעולם שלהם, כביכול
סבו מעגליהם בפלנטות אחרות, והנערים, אף שראו אותם בדרך כלל
יום יום, לא שיתפו אותם בהתנסויות הכל כך משמעותיות, אולי הכי
משמעותיות בחייהם הצעירים.
לא היו רבים מבני גילה בקיבוץ; רובם עוד לא חזרו מהצבא, אחרים
הלכו לשנת שירות שלישית בקיבוץ צעיר או בהדרכה, כנהוג בתנועה
הקבוצית. היא הרגישה די שקופה. במשק היו הרבה אנשים, הרבה
ילדים, ואיכשהו חשה לגמרי לבד - שעות הערב ארוכות ומשמימות,
ומלבד העבודה שחיכתה לה - עד אחרון ימיה, בקיבוץ, כל יום,
לא היה שום דבר משמח או מושך באופק. היא הייתה צעירה, נאה
למדי. הימים היו דומים אחד לשני, דומים מדי לימי ילדותה
ונעוריה
בשיממונם.
היו 3-2 בנות כיתתה שכבר נישאו, ונכנסו לשרשרת האטית
האינטימית והאינסופית של חדר משפחה, ארוחות מסודרות וצפויות
לעולם עם אותו בן-זוג, ילדים, דברים שנראו כאיום שכן הבטיחו
חיים שבלוניים מעתה ועד עולם, חיים בורגניים וצפויים; אף שלא
הגדירה זאת לעצמה, התחזית הזו נראתה מאיימת במיוחד בגיל 21 ,
מאחר שעוד לא חוותה דבר בחייה: לפחות לפי הסרטים, הספרים,
היו בהם עוד כל כך הרבה אפשרויות וכל כך הרבה דברים קוסמים,
חוויות להתנסות בהן. המין חיכה לה, מפחיד מושך ומאיים.
את כל הצבא עברה בלא לקחת חלק אמיתי בחיים, אלא בצפייה
באחרים שחוברים זה לזה. כמובן שחיילים ניסו להתחיל אתה, אך
היא הייתה חסרת ביטחון מכדי לעודד התנסות כזו. עניין המין היה
כל הזמן בשטח, אך עבורה - רק ברקע. היה בה פחד איום ממין, יחד
עם סקרנות עזה; תחושה אפלה שקשורה בעניין המסתורי ההוא.
מלבד גישושים פה ושם, שיחות גסות שגרמו לה להסמיק,
והסקרנות הזו לבלתי ידוע עדיין, לא קרה לה שום דבר אמיתי.
אה. כן: נזכרה בסמל אחד, טכנאי קשר, שהיה מתיישב על הספסל
במעבדת הקשר מאחוריה, וכורך את זרועותיו סביב מתניה- מגודל,
בהיר, מבוגר ממנה בכמה שנים טובות, ודוחה; פלישה אלימה לתוך
המרחב הפרטי שלה! הייתה קמה והולכת, חומקת בלי מילה ממגעו,
אך באיזה מקום עורר בה חשק לנסות להיכנע, להתרכך, להסתובב
אליו. ממש כמו להיכנע לאונס! הוא בטח מרגיש את חוסר האונים
שלי, חשבה, אך גם את ההיזקקות הזו שבי. ומה יקרה אז? מה היה
קורה אם הייתי מורידה רגע את ההגנות וממשיכה לשבת, עצומת
עיניים, מניחה לזרועותיו להדקני אליו, לגופו השרירי? זה מפחיד
אותי מדי. אני אתמוטט לגמרי. הוא מגעיל! פניו חדות, בהיר וזר,
לא
הטיפוס שלי. יש בו משהו אלים! אבל הוא כל כך גברי!
כמו משחק מסוכן - כמו כל מה שקשור למין השני. איך זה, איך זה
להיות בפנים, איך ההרגשה הגופנית?
כל ישותה התנגדה לכך, נמשכת ולא נמשכת כמו הפרפר לאש.
וההתרגשות שבהרהורים האלה!
''המין משנה לאנשים את החיים!''
חברה שלה שהתאהבה בטייס, עזבה בגללו את הקיבוץ וקפצה
למים הקרים והלא מוכרים של החיים בחוץ - דבר שנראה מאיים
ומפחיד לא פחות מעולם המין... אני לא הייתי חושבת אפילו להעז!
החלטה של תמיכה והחלטה: אני אתך יחד בחיים! - כמו הצהרה -
באש ובמים; לקפוץ למים הסוערים, ומה שיהיה, יהיה. הגורל משתנה
באחת. וחוץ מזה - העניין האינטימי שבכך: היא משתפת פעולה
עם המעשים ההם האסורים, רוצה שיעשו לה אותם, מתמסרת להם.
ההעזה הזו: אני רוצה, מכאן ולהבא לשכב אתו, לתת לו שוב ושוב
לגעת בי העניין הזה של הנגיעות הטריד אותה אך גם שלהב אותה.
מלבד זה, אני לא מסוגלת להחליט החלטות כל כך נמרצות ביחס
לחיי!
בני הקבוץ של אותם זמנים גדלו במידה רבה כמו ספרטנים, כמו
חיילים קטנים של המהפכה הציונית עם חינוך למשימות, נמצאים
לילה ויום בבתי הילדים כדי לאפשר להוריהם, בוני הארץ, לעבוד
שעות רבות, מלבד שעות ספורות יחד, בערב בבית ההורים. מנותקים
כמעט ממגע גופני מאז ינקותם, מגע שהיה חסר כל כך בלי לדעת
זאת באופן מודע. לא היה הרבה קשר גופני בין ההורים וילדיהם,
קשר טבעי כל כך: חיבוק בלילה עם ההשכבה, קימה בבוקר לזרועות
אמא ואבא, אהבה ורוך בלי סוף. כל אלה לא היו קיימים בחיי ילדים
שגדלו בבית הילדים לתוך מסגרות שתמיד דורשות משהו: להתאים,
לעשות, לתפקד. לא פינוק ולא חמימות הורית. ללא אינטימיות של
משפחה. כמעט כמו במנזר.
המין ניקז אליו את התקוה הלא מודעת לפיצוי, לצורך האנושי
הבסיסי למגע, וסימל במידה רבה את האפשרות והדרך להגיע אליו.
למחרת ראתה אותו בחדר- האוכל. היא ניקתה את השולחן אחרי
שהסועדים קמו. לא היו אנשים רבים בשעות אחה''צ המאוחרות. הוא
עבד במקום אחר באותו יום אבל בא לאכול צהריים. הוא חלף לידה,
לא מגולח, והביט לתוך עיניה בעיניו החומות במבט סתום ובחצי
חיוך, לשנייה. היא הרגישה שברכיה פקות ולחייה מסמיקות וגל של
דם מזנק לגרונה, אך כפתה על עצמה להמשיך לתפקד. אך באותו
הערב, מבלי להידבר נפגשו שוב ושוטטו קצת עד ששקעו בעלים
שמתחת לעצי החרוב העצומים, בשדרה שמעבר הכביש, ליד הקיבוץ.
היא עדיין לא התמסרה לעניין כליל. חשה את הליטוף על החזה, על
הפטמות, על העור הרך, הרגישה את הגוף החם נצמד לשלה, את ידיו
שניסו לעורר בה את התשוקה, חשה את התשוקה שממול, את הריח,
אך הגיבה רק למחצה. אבל משהו חדר, משהו לא מוכר. משהו החל
לחלחל. לחדור דרך הקיפאון והפחד.
באותו לילה ישן אתה, במיטתה, בחדר שבצריף העץ בן חמשת
החדרים.
הקירות כאן כל כך דקים, חשבה מחשבה מטרידה. בחדר הסמוך
לחדרי מצד אחד ישן רון מהכיתה שלי... אבל היא דחתה את ההרהור
ולא המשיכה לחשוב על כך. אחרי הכול, מהצד השני, מחדר השכנה
הבלונדית - בחורה צעירה ממנה בשנה, נשמעו קולות ותנועות
המיטה הקצובה כל לילה. אז גם אני מצטרפת לחגיגה. חשבה. כולם
עושים את זה.
הוא שוב ליטף, נישק, בפיו החם על שדיה, ידיו נוגעות בכל מקום
בגופה, אך גופה מיאן להיענות. הקיפאון של הגוף וההכחשה של
שנים היו חזקים מאוד. לאחר שגמר נרדמו שניהם.
באמצע הלילה התעוררה לפתע. גופה בער. אש פשתה בה, תחושה
שמעולם לא הרגישה, לגוף היה רצון משלו, צורך גופני בוער. משהו
שתבע בכוח להתמלא היא נצמדה לגבו של הבחור, לגופו הדק, החם
והשחום, וניסתה להסיבו כלפיה, זרועותיה כרוכות סביב גבו, אך
בתחילה לא שיתף פעולה. הוא כבר ישן, אבל היא לא יכלה לוותר.
הנשיקות, הליטופים, הפה החם שנצמד לפטמותיה קודם, זה חדר
למערכת העצבים, סוף סוף, ועכשיו הייתה מעוררת כולה, עולה באש.
זו לא הייתה תחושה שהיא הכירה. באותו רגע היה לה רק צורך אחד.
אותה בעירה במרכז הגוף, גופה תבע משהו לא ברור... היא עוד לא
ידעה בדיוק מהו אך זה היה דחף עז. גופה הנחה אותה. היא נצמדה
אליו, מעירה אותו בלי לוותר עד שלאט לאט התעורר והחל להגיב
לתובענות חסרת הביטחון וחסרת הניסיון שלה.
המין דיבר. המין היה כוח, שהיא לא לקחה בחשבון את עצמתו
עליה. הגוף שלה הגיב בלי לשאול אותה.
באותו לילה הרגישה לראשונה פורקן מיני. זה היה משהו גופני
בלבד, גס וגופני שרצה דווקא חוסר שליטה, דבר שלא הייתה
מורגלת בו, ובלי שום קשר לאישיותה. זה היה משהו ראשוני, משהו
מהטבע, משהו היולי, משהו שלשכלה לא היה בו חלק. משהו שהיה
מרוכז במקום אחד בגופה, שכאשר דיבר, לא היה שום דבר אחר.
משהו אלים ותובעני, שכולו גופניות. כמו החיות.
לחלקים בגופה שלא חשה כלל מקודם היו חיים משל עצמם,
רעב ותביעות משל עצמם... בעצם התלבשתי עליו לשם כך, חשבה
והסמיקה, אך הייתה בכך תחושה זעירה של ניצחון. בכל חוסר
הניסיון
שלה זה היה: לגבור על האויב, הזכר. את זה היא החליטה. היא
יזמה.
מאוחר יותר חשבה על כך: בעצם כל החיים לימדו אותי להיות
תמיד בשליטה, לעצור, להתאים את עצמי ולוותר על רציות אישיות,
גופניות ואחרות, להיות תמיד 'מתאימה', לא לשים לב לצרכים של
עצמי, עד שהתרגלתי שאין כאלה כביכול, ופתאום צריך להתיר את
המעצורים, לזרום, לא להיות מהצד אלא להשתתף, להרשות לעצמי
תחושות גופניות ולהיענות להן, ולהיות אני גיבורת הסיפור של
עצמי. וזה קשה.
הוא נזכרה בצבא: היו בנות שנשארו בבסיס בשבת עם הסמלים או
הטייסים; הבסיס התרוקן ברובו, אך אף שעקרונית אסור היה לבנות
לשהות במגורי הבחורים היה ידוע במחנה, שבמגורי הקצינים נשארו
כמה בנות; הללו לא נראו כלל מחוץ לחדרי הקצינים במשך כל
השבת... מה קורה בחדר ההוא, האטום מבחוץ. שווילונותיו סגורים?
איך היא מעזה, הבחורה, בלי בושה, בלי להתחשב מה יאמרו כולם
בבסיס.
כולם - זו הייתה המורשת הקיבוצית שלה. בקיבוץ תמיד היו
ה''כולם", כל היתר, שצופים ושופטים ומחטטים ולועגים מהצד, שלא
משאירים מרחב מחיה ופרטיות.
בקיבוץ, על הבנות ש'נותנות' אומרים שהן זונות, וכך היה גם
בבסיס הצבאי; בנות כאלו כאילו מצהירות: אני רוצה להשתתף
במשחק הזה, משחק המינים. ומי שכבר נכנסה לשוק הבשר אין לה
דרך חזרה; כאילו הצהירה: גם אני רוצה שיגעו בי, אני מוכנה
להיות
לטרף, להיות הפרס הזה שמונח עכשיו חשוף - שכן, לאחר שנפרץ
הסכר, כל אחד מנסה לטעום מהפרי, לקחת לו ממנו חלק, כל אחד
יעטה עליה, ישלח ידיים - הם מדווחים זה לזה, הבחורים הרווקים
- ינסה לעגוב עליה - היא טרף על אם הדרך. כל גברבר חושב שיש
לו זכות עליה, על הבחורה שכבר שכבה עם מישהו; היא פתוחה, היא
מוכנה להתמסר - כך הם חושבים! כך גם בנות בקיבוץ, ללא חבר
קבוע - כל הגברים לוקחים ונהנים, והנשים נידונות להיות מוקעות
ולשלם את המחיר. בנים ש'הולך' להם עם בנות נחשבו בבסיס, וגם
בקיבוץ, מצליחים ונערצים.
והבנות? כאשר את נכנסת לעולם מסוכן זה, אין לך דרך חזרה. הם
יביטו בעינייך, הם יבחנו את צווארך, את חזך, את רגלייך, יאמדו
את מידת התשוקה שבך; הם ידברו עלייך ויעריכו אותך כמו מוצר
בשוק. הם יחשבו שמגיע להם חלק ממך; את מתפתלת מפחד, אבל
לא יכולה לוותר, גם את רוצה להיכנס בכל זאת למגרש הזה של
הגדולים, עם מיאון, עם הרגשה של תהום שאת נופלת לתוכה, ללא
מגן ביער האפל המלא זאבים ועיניים בולשות ונוצצות אחרי כל צעד
שלך, ילדה.
ובכל זאת, אחת אחת קפצו הבנות למים הקרים האלה; בבסיס היו
להן חברים. הן ידעו שכל הבסיס יודע, אך הן עד כדי כך היו
אמיצות
שדילגו על המשוכה הזו. זה מה שמבדיל ילדה מאישה, חשבה.
נערה שהופכת לאישה מודה: גם אני בפנים. ואני מוכנה להיבחן
בכל העיניים הבולשות, להיות מטרה לידיים פולשות, לכל המבטים
הזדוניים, המבטים החושקים, המקנאים, לנגיעות הכאילו אקראיות
של בחורים, שאגב כך מביטים בחוצפה בעינייך במבט ששואל בלי
מילים: נותנת או לא, וגורמים לך להסמיק מבושה. המבטים החצופים,
החודרניים האלה.
להיכנס לעולם המין זה כמו להיות נישאת על גלי מים סוערים,
להיטלטל, להיסחף בלי שליטה ואולי גם לטבוע.
כל הבסיס היה רווי בסיפורי-מין. החיילים עגבו על החיילות והן
לא נשארו מאחור. היו זוגות, היו פלירטים, האווירה הייתה גברית
במהותה והנערות שיתפו - או לא שיתפו - פעולה עם העולם הגברי
כל כך של הטייסים, של בסיס חיל אוויר שכולו סובב סביב מכונות,
מטוסים, האנגרים, בתי מלאכה כאלה ואחרים. בכולם היו גברים
צעירים ורעבים, הבנות היו רק שחקניות משנה - פקידות, מזכירות,
קשריות, צפניות - קישוט, כלי עזר לעתים לשימוש גיבורי הבסיס:
הטייסים. מי ש'תפסה' טייס - והיו בודדות כאלו - נחשבה לבת מזל.
בחורה כזו, עבור בנות עירוניות שהסידור בחיים היה הכול עבורן,
הייתה מלכה.
כל זה התרחש ברקע, אך היא נשארה כצופה ומאזינה לכל הסיפורים
הללו, ורק "עברה'' את הצבא, בלי שהוא ישאיר בה חותם מיוחד.
בבסיס הייתה גם אסתר, הבחורה מהשכונות, חיילת נמוכה ומוצקה,
שהתיידדה אתה. אסתר הזמינה אותה ערב אחד להצטרף אליה לטיול
עם בחור איתו קבעה פגישה. ואכן הלכו שלשתם יחדיו לשיטוט אטי
בבסיס; בשלב מסוים חשה, שהשניים שמים ידיים זה על זו - אני רק
הכיסוי לפלירט, התירוץ, חשבה בתחושה לא נוחה ונשרכה מאחור;
הם היו עסוקים זה עם זו, מתלטפים ומגחכים, ולא שמו לב כלל שהיא
נעלמת להם. היא פרשה בתחושה מוזרה, לא נוחה.
עינב, חברה עוד מהטירונות, קראה לה אחרי כן לשיחה ואמרה לה:
את הולכת איתה וכל הבסיס יודע שהיא זונה!
היא חיבבה את אסתר; הייתה לה סימפתיה לבחורה הקטנה והעבה
הזו והיא שאלה את עצמה: האם עינב התכוונה לומר שאסתר באמת
הייתה זונה לפני הצבא? או שזה רק מין כינוי גנאי? האם הייתה
מתמסרת לבחורים ההם אחרי שאני הלכתי? ואיזה מין עבר יכול כבר
להיות לבחורה בת 18 ?
אסתר נעלמה בערבים עם עוד בחורים, ואחר כך נעלמה מהבסיס.
האם הועברה לבסיס אחר או שוחררה מהצבא? אסתר לא נפרדה ולא
ספרה לה דבר, כך שזו נשארה שאלה פתוחה.
היא חשבה: החיים בקיבוץ - הכול כל כך מסובך. המסר החיצוני הוא
מתירנות ללא גבולות:
שתי הבנות שחלקו איתה חדר-מגורים במשך שנות ביה''ס התיכון,
לא הגיעו כלל ימים ואפילו שבועות לישון בחדרן המשותף בלילה:
אולם הספורט בקיבוץ נשא את שמה של לוחמת מהוללת
ופרטיזנית, ושימש לתרגילי ספורט בימים, ובערבים למסיבות
בני הנעורים. לנגד עיניה התקרב יריב לאט לאט, בערב ריקודים
מרובה משתתפים, מהצד השני של האולם, לעברה ולעבר שלומית,
בת כיתתה ושכנתה לחדר, שעמדה לידה, שתיהן שעונות על שולחן
הפוך, בצד, כשהמוזיקה רועשת ובמרכז - מעגל רוקדים. שלומית
חייכה אליו חיוך לא ברור, אך אפוף סוד, בעת שהוא קרב אליהן,
ובלי מילה פרש הזוג יחדיו, ונעלם החוצה, לערב הכחול. שלומית לא
חזרה באותו ערב לישון בחדרן המשותף; וזו הייתה רק ההתחלה. אחר
כך הייתה מופיעה לפעמים בחדר; לעתים נראתה מרוגשת ונסערת,
לעתים רצינית ושונה, מקרינה משהו חדש, מסתורית, לא משתפת,
עוטפת סוד. אחר כך: כל פעם שיריב רק ניגש אליה או אפילו רק
רומז לה, או מחייך אליה חיוך מסוים, בערבי ריקודים, בפעולות של
התנועה, היא הולכת אחריו כמו כלב אחרי אדוניו. לא נראה בכלל
שיש לה רצון משלה!
זה היה אז. ועכשיו היא גרה בחדר בצריף, הלכה לעבודה, ראתה
הרבה אנשים אבל הרגישה שקופה. היו המון אנשים בקיבוץ אבל
יכולת למות מבדידות. היא הרגישה לא נראית - ואף על פי כן, היו
תמיד אלף עיניים, אלף לשונות רעות, סקרנים ורכלנים - כאילו
לאיש לא אכפת ממך, אבל כולם יודעים מה את עושה!
שורת הצריפים שבה גרה, כאמור, הייתה מלאה צעירים, והיא
ידעה, כמו כולם, שעם רדת החשיכה המקום רוחש פעילות לילית.
הרבה גופים נצמדים בלילות מאחורי החלונות האלה. היא ידעה זאת
מהשיחות בקיבוץ, מהשמועות, מהרכילות, מהנוהג. לא היה שום
טאבו בגיל הזה, בקיבוץ לא היו סייגים. היה קיץ והם היו צעירים,
וריח פריחת החרוב המגרה, שדומה כל כך לריח הזרע האנושי, נישא
בכל פינה. ואי אפשר היה לברוח ממנו. כל אחד חוטף מהעולם מה
שהוא יכול, היא חשבה. אבל לה לא היה מחזר קבוע או חבר, שכן
הייתה חסרת ביטחון בצורה קיצונית וסגורה, ביישנית מדי מכדי
להיענות לבחור אפילו בחיוך.
העניין המיני החזק היה מנוגד לטבעה, אך הוא היה מושך בכוח
עצום; חוסר שקט בלתי ברור, ציפייה. היה משהו נואש בבדידות
שלה, בתחושת ההיזקקות הזו. זה היה: אני נגד העולם. התאים לה
להיות משקיפה מהצד, נעלמת ברקע ולה זכות הצופה: לאהוב,
לשנוא ולהשתתף במחזה בלי להיות נראית, להתרשם, להחליט
והנעורים היו ארוכים ובלתי נגמרים, והיא הייתה בתחילתם ולא
הייתה לה שליטה על כך. כלפי חוץ הייתה קפואה וקרה לחלוטין,
מתנשאת ולא מושגת. אבל היא כבר החליטה, החלטה לא מודעת
לגמרי: היא תעשה את זה, היא תפרוץ את הגבולות של עצמה ויהי
מה. תפרוץ את המקום שבו היא נמצאת. היא תקפוץ לתהום הרוחשת
והאפלה הזו, גם בלי מצנח, בלי הגנות. היא מוכרחה לשבור את הקיר
הבלתי-נראה הזה. זו הייתה התרסה נגד עולם המבוגרים. מבוהלת,
מפוחדת, אך בנחישות של חסרי האונים, שאין להם מה להפסיד. רק
את עצמה...
החיים עם הבחור המרוקאי נכנסו לסוג של הרגל. בימים הייתה
עובדת, לפנות ערב ניגשת לשתות קפה עם הוריה, שאם ידעו על
הרומן לא אמרו דבר, ובערב בדרך כלל חיכה לה הוא בחדרה, או
שהיה בא בלילה. היה מין, תמיד מין, מעט שיחות. לאן אני הולכת,
חשבה. לעתים סיפר לה מעט על חבריו לאולפן, הקבוצה המרוקאית,
אך הם היו עולם זר ושונה מדי. בבקרים, הסדינים על מיטת היחיד
שלה, שבה ישנו, היו סתורים ופרועים, וריח של מין עמד באוויר,
שלא תמיד התפוגג כולו באוויר עד הערב. בלילות, מיטת הברזל
הצרה, מיטת היחיד, חרקה על רצפת הבטון.
מגעו נעם לה. הוא לא עורר בה אותה דחיה גופנית שמישהו יותר
גברתן-שרירי, שעיר ובהיר עור היה אולי מעורר. היה לו עור עדין
וחם, גוף חמים, שחום ונושם, שהיא אהבה להיצמד אליו. זה
כאילו...
'מתרוצצת בבטני חיה קטנה, עיוורת ופראית, כל כולה רוטטת
ורעבתנית' חשבה. החיה הזו הייתה לפעמים מפויסת ומנומנמת,
שבעה, רוויה לאחר מעשה האהבה, ולעתים תובענית לוהטת, נצמדת,
לא מודעת כלל, כל כולה תשוקה. הצורך המיני הזה לא היה קשור
כלל באישיותה, בחייה עד כה, במוחה.
גם הבחור היה חידה. הוא היה הזר, הנעלם, האחר. ובעצם היא
הייתה זרה לעולמו באותה מידה. העולם שממנו בא היה מעבר להרי
החושך. פה, עבורה, הוא היה הגבר, הזכר, והיא לא ידעה עליו הרבה
יותר מכך, ובעצם גם לא התעניינה. הוא היה חטא!
לילה אחד שכבה עירומה לידו, והוא ליטף את שדה העירום. היא
הרגישה איך השד הופך רך, גמיש, ונצמד לידו כאילו יש לו חיות
משלו. היא שמה את שתי ידיו על חזה. הוא גחן, והצמיד את פיו
הרטוב, החם, לפטמותיה. היא נרעדה, נצמדה לגופו ונאנחה. הוא
נשכב על גבו, הושיב אותה מעליו, על מרכז גופו. אחר כך ליטף את
שדיה, ועיסה בעדינות את פטמותיה. הגירוי היה עצום, כמו חץ של
אש מהשד לרחם. הרחם שלה בערה והיא החלה לנוע, בתנועות בלתי
נשלטות כמעט, גופה יונק את שלו, בתנועות ארוכות ואטיות, כל
מילימטר של עורה הפנימי נצמד לכל מילימטר של עורו. הוא שכב
על גבו, פניו מתוחים כלפי מעלה, עיניו העצומות למחצה זזות תחת
העפעפיים ושיניו נושכות את שפתו התחתונה מעוצם העונג. הוא
אחז באחוריה ובתנועות קצובות הידק אותה אליו. מה אני עושה,
עבר הרהור במוחה, רואה כביכול, לשנייה, את הסיטואציה מהצד,
אך לשכל לא היה פה מקום, הגוף דיבר. הוא ליטף עוד פעם את חזה,
וגופה הצטמרר. עורה רעד, - כמו של סוסה, חשבה לעצמה בבדל
הרהור; תנועותיה נעשו מהירות ולא סדירות, היא הזיעה, המיטה
זזה, היא נשמה בכבדות ושמעה את עצמה גונחת גניחות עמוקות,
קטנות וכמעט לא מודעות. שערה נפרע, תנועותיה נעשו עוויתיות,
כל הווייתה, כל העולם היה מרוכז במקום אחד בגופה.
אחרי שגמרה, הטיל אותה על גבה וחדר אליה באחת, וגמר תוך
שניות.
אחר כך שכבו שניהם על גבם, דחוקים במיטת היחיד הצרה, רטובים,
מזיעים, זרועו תחת גבה. הוא גחן ונשק על שפתיה והיא נענתה לו
בשפתיים רכות ונענות. ואחר כך עישן, והיא שכבה דוממת, רוויה,
מפויסת. גופה חגג. את כל זה הגוף שלי עושה, חשבה בלבה, כל זה
יש בי. ''ולא יתבוששו''. כמו אדם וחוה. הגוף העירום מדבר. הגוף
הזה העירום, יש לו את השפה שלו. היא הסמיקה לעצמה מהמחשבה
מה עברה כרגע. דמה התרונן. אבל, הכול היה כל-כך גופני, חשבה.
זו לא אני. כל הפראות הזו, היצריות הזו. מאיפה זה בא?
למחרת, כשנזכרה בלילה הזה - הציף הדם את לחייה. היא חשבה:
על זה מדובר! הרי בטח זה מה שהגברים רוצים, בדיוק את החיה
הקטנה הזו שבי, חסרת השליטה, הפראית, הרעבתנית, העיוורת, זו
שאין לה קשר לאני הזו שאני מכירה: האני הזו שעומדת מהצד,
נחבאת בצללים, מתבוננת, לא מעורבת אלא מעדיפה להסתכל,
לחשוב, להזדהות בדמיונה, ולא זו חסרת הבושה, התאוותנית -
ובדיוק, כנראה, את זו הם רוצים.
היא כבר תיארה לה את השמועות, את הרכילות. בקיבוץ, היא
ידעה, כולם ידברו; ''בחורה ש'שוכבת' היא כבר בגדר טרף''; וזה
היה
הדבר האחרון שהתאים לה, אבל לא הייתה לה כבר ברירה. היא כבר
עשתה את הצעד ללא חזור, היא כבר עמדה בפני האויב.
היא נאנחה. באיזשהו מקום הרגישה עכשיו פרוצה לכל הרוחות,
ופגיעה ללא גבול.
בעבודה, בחדר-האוכל, ראתה מבטים מסוימים, חטופים. או שזה
רק נדמה לי? אוזניה בערו כששאלה את עצמה: והרי יודעים, שומעים
מהשכנים. עד כמה כולם יודעים? או מה - האם הם מגנים אותי? פעם
זה היה שומר הלילה שבא להעיר את הבחור בחדרה, פעם מישהו
שראה אותם יחד. אבל זה מותר, הרי כולם עושים את זה. ואם כך,
מאיפה כל הפחד הזה ממה שאני עושה, כל תחושות החטא האלה?
היא חשה, שעובדת היותה חדורה, הפקיעה ממנה באחת את הדבר
הכי אישי, פרטי, אינטימי שלה. כביכול היתה פנימיותה הכי פנימית
זרוקה על הכביש בכיכר העיר, קרבן לגשם ולשמש, למשיסת
הכלבים, אשר יחפצו יסחבו בשיניהם לטרף.
פעם סיפר לה על בנות מהקבוץ, נשים צעירות שהיה נפגש אתן,
חלקן נשואות, מתאר לה איך מנהגי המין שלהן אתו והיא תהתה:
האם זה נכון מה שהוא מספר, או שמא זה פרי דמיונו? והאם העניין
הזה, של בגידה, היה כל כך נפוץ בקיבוץ, משגלים מהצד - סדום
ועמורה?
אחר כך ראתה אותן בחדר האוכל ושאלה את עצמה: האם נכון מה
שסיפר עליהן, ומה הן יודעות עליה - האם הוא מתאר להן מה הוא
עושה איתה כפי שהוא מספר לה, עליהן? מה שולה עושה, איך נופר
נאנחת, כמה עדין עורה של רוחלה, הצעקה הארוכה שנעמי צועקת
כשהיא גומרת. איך הוא בא על רות מאחור. והיא עוד נשואה! האם
היא מתגנבת מבית בעלה כשהוא נרדם, או אולי הם גונבים שעה
חטופה בצהריים כשהכל עובדים? ואולי הבעל, גבוה ובנוי לתלפיות,
שנחשב לגבר שבגברים בקבוץ, בכלל יודע? ולמה, בעצם, היא עושה
את זה-במידה וזה נכון, מה קורה ביניהם? מה הן מחפשות אצלו,
שאין להן בבית, או אצל החבר?
זו לא הייתה מחשבה נעימה והיא קיוותה שהוא ממציא או מדמיין.
הימים חלפו ועברו, הקיץ הגיע לשיאו; עצי האקציות הסדורים
במעגל שצמחו על הכיכר העגולה מאחרי חדר האוכל, נושאי ענן
תכול של פריחה, השירו פרחיהם ברשרוש רך על הדשא, שכוסה
כולו במרבד התכול.
בלילות היו נאחזים זה בזו ובימים הייתה מורידה את עפעפיה
ומרגישה חוטאת. עד כמה כל זה משתקף מעיניה, ממבטה, מהילוכה?
היא חשה כצדפה שהשירה את קונכייתה: רכה, לחה כולה, חסרת-
עצמות לחלוטין וחסרת הגנה כמוה; תמעכנה בעקב נעלך למוות ואף
לא תחוש. היתה בה מועקה וחג, מחנק, ותחושה טראגית של סוף-
העולם. שיריו של פול אנקה שאהבה ושהתנגנו בפטפון הפרימיטיבי
בבית הוריה, מהתקליט האחד שקיבלה ממנו במתנה: ,a not is it
love happy '
for answer the are you, love happy, destiny my are you
prey lonely my והאחרים; במיוחד Eve and Adam שלהרגשתה
נכתב עבורה - שני האנשים הראשונים עלי אדמות שעוברים חוויה
ראשונית, מטלטלת שלאחריה דבר לא יחזור להיות כשהיה; השירים
היו הד וביטוי למה שהרגישה, שאי אפשר היה לכנות בשם. היא
היתה בעין הסערה, סערה שהיא עצמה גרמה, ושהיא היתה היחידה
שנסחפה בה.
כביכול לא אירע דבר, אך לפתע, כל העולם כולו נע וזע.
כאילו אך עתה נולדה, עם כל הכאב והבדידות של רגע הבריאה.
לא היה לה איש לספר באזניו את מה שהיא עוברת, והיא - אף לא
היתה מודעת לכך, עד כמה חשה בודדת.
בלילות התנוצצו הכוכבים בשמיים הכהים האינסופיים, רחוקים
לאין קץ, שנעו כעת כסחרחורת סביבה, ותחתיהם היא והוא, שני בני
תמותה לבד, עירומים, חשופים, פגיעים, חד פעמיים.
לעתים היה מצטרף אליה לתה של אחר הצהריים בבית ההורים - הם
לא דיברו על זה בפירוש, אך הוא נחשב לחבר שלה. הראשון; בעצם.
מתישהו, לכל אחת יש חבר.
כשהייתה הולכת בערב לחדרה הייתה מרגישה תמיד, יודעת: הוא
מחכה לי בחדרי- או לא. זה היה תמיד מדויק.
הם לא דיברו כמעט מעולם על משפחתו, חבריו; מה הוא חושב
עליה, מה מעסיק אותו, מה העולם הפנימי שלו, הם לא עסקו בזה.
הוא לא דיבר, והיא לא שאלה.
היא הייתה עסוקה יותר מדי בחוויות וברגשות של עצמה.
הייתה לה תחושה אפלה: לאן זה הולך? היא לא אהבה אותו. או
אולי כן, בדרך מסוימת?
בצורה מעורפלת חשבה: ואם אנשא לו, איך זה יהיה?
אבל הרעיון הזה הכניס אותה לתחושת מצוקה; זה נראה, בדמיונה,
כמו מנהרה אפלה ללא מוצא. זה לא היה בא בחשבון. בזה אני אגמור
את חיי, חשבה? בחדר כזה ועם החזרה המתמדת על מה שכבר קורה?
כי היא החלה לשקול ולהעריך גם את הכיוון המעשי של קשר כזה
ואת מוגבלות הכיוון הזה עבורה. בעצם, פחדה מכך פחד מוות; כלל
לא שקלה ברצינות את האפשרות הזו. כאילו לא היה לזה עתיד; אך
גם לא רצתה או לא חשבה לחתוך. הדברים פשוט קרו, יום אחרי יום.
בלילה ניסה לפעמים ללמד אותה תנוחות מיניות אחרות, אבל
הפוריטניות הפנימית שלה הגבילה את רוב ההתנסויות האלו. נראה
היה לה שיש לו ניסיון רב בהרבה משלה; בקיבוץ, בספרות, ברומנים
שקראה וקראו כל הבנות בגילה, מין היה ביטוי לאהבה, והתנסויות
מיניות שונות לא היו כלולות בכך, אלא היו סוג של שחיתות מהסוג
שעושים עם נשים מופקרות, שבשבילן למין אין קשר לאהבה.
הוא לא היה שייך. הוא היה הולך, לרוב, עם פראק שחור - מעיל
שהביא משם, שהיו לובשים כל הגברים במרוקו, בעיר, וזה ייצג
עבורה את כל חוסר השייכות שלו לכאן, לבגדים הקיבוצניקיים
הזרוקים שכולם לבשו. לקיבוצניקים הייתה שפה משלהם בלבוש.
ביום שישי בערב לבשו הצעירים בדרך כלל חולצה לבנה ומכנסיים
שחורים, אבל כך גם רוב המבוגרים. זה היה הלבוש החגיגי שחדר-
האוכל הגדול התמלא בו. ביום רגיל, לרוב בגד חאקי וחולצה פשוטה.
בגדי עבודה זה כבוד ללבוש.
המעיל השחור הזה שלבש סימל את המרחק שלו מהחיים האלה,
את התלישות. הוא וחבריו היו אחרים, זרים, לא שייכים. מחיים
אחרים וממקום מנוכר וזר.
לילה אחד אמר לה לפתע: אני צריך שתעשי לי טובה. תקחי לעאמר
את הסיגריות האלו.
עאמר, שהיה חבר שלו היה, כמותו, בחור מהאולפן המרוקאי;
שחרחר, לא גבוה, מוצק ועבה, מרובע כולו, רעמת שיער מכסה את
חזהו ובטנו.
זה נראה לה מוזר אבל הוא אמר: הבטחתי לו. היא הסכימה.
היא התלבשה, ניגשה לצריפי האולפן; השניים גרו באחד מהחדרים
בצריף-עץ בן חמישה חדרים, אחד משלושת הצריפים בהם התגוררו
האולפניסטים לדורותיהם.
היה לילה, וחושך בחדרים. היא דפקה בדלת - היא ידעה איפה היה
החדר בו גרו שני הבחורים, שכן ביקרה איתו שם פעם או פעמיים.
מבפנים נענה קול: כן.
היא נכנסה. בפנים היה חושך. עאמר היה במיטה - היא שמעה רק
את קולו.
היא אמרה: באתי להביא לך את הסיגריות.
בואי תתקרבי. שבי רגע
לפתע, בעיניים שהחלו להתרגל לחשכה ראתה, שהוא במיטתו,
עירום, מכוסה רק מעט בסדין, מבושיו כהים בחשיכה, והוא מושיט
לה יד כמזמין!
כמה נורא! כמה משפיל!
היא הסתובבה ויצאה;
כשחזרה לחדרה הבחור שלה כבר לא היה שם.
מעולם לא דיברו על כך- כביכול לא קרה אירוע זה מעולם. אך
היא הרהרה: מה הוא חושב עלי, הוא רצה לסרסר בי עם חבר שלו?
ככה הוא רואה אותי?
ועדיין, לא הפסיקה את הקשר הזה שלה.
שאלה שכבר ריחפה במוחה, בלי מלים, היתה: מה הלאה? מה קורה
עכשיו? מה אני עושה הלאה? בלי מצפן, בלי הנחיות. לאן עלי
ללכת?
במעורפל חשבה: בקבוץ לא הכינו אותנו בכלל לחשוב על
אפשרויות נוספות מלבד זו: לחיות בקבוץ, ובטח לא הכינו לקחת
אחריות ולהתכונן אליהן. קבוצניקית תשאר בקבוץ ותשתלב בעבודה,
תנשא, תלד ילדים ותגמור את חייה בקבוץ. כך העתיד נראה; יש
להודות-משמים למדי. לפתע, ריחפה השאלה, כענן מפחיד, באוויר:
האם זה מה שאני רוצה באמת לעשות?
אך אם לא, איך בוחרים דרך חדשה, לא מוכרת? איך מתחילים
בכלל?
ובן זוג?
המין הוכח ככוח, שהיא יכולה גם להפוך לכלי משחק בידיו. כבר
הרגישה שכוח המשיכה המינית היה מטלטל ממש. איך מנווטים
בעולם המפחיד והסוער הזה מלא הגברים. והרי כל- אחד מושך
בצורה זו או אחרת. מי כן, מי לא, ולמה? מהו קנה המידה? בקבוץ
הרכוש לא היה גורם שהכתיב לחלק מהבנות שהכירה את צעדיהן
ובחירותיהן.
מי טוב לי? חשבה.
עד כמה לאפשר לעצמי ללכת עם המשיכה הטבעית שלי, שלאו
דווקא מתאימה עם מה שאני יודעת בשכלי, ולרוב נוגדת את ההגיון.
והרי אני נמשכת דווקא לבחורים שאני יודעת שאינם טובים בשבילי.
היא הרגישה אבודה, חסרת הגנות, פגיעה. זה היה אוקיינוס שאינה
יודעת לשחות בו; העולם נראה גדול, חסר גבולות, מאיים ואינסופי,
והיא לא חשה מוכנה כלל להתמודד איתו. אפילו לא להתחיל.
האפלה סביב הקשר הזה הלכה והתעבתה. היא חשבה: אני לא יכולה
להמשיך כך.
היחסים עם הבחור המרוקאי התקרבו לקצם במהירות; בבטנה
החלה תחושת מוזרה - שוב לא הייתה בה תשוקה. כאילו היה שם
משהו אחר.
משהו החל להתרקם בגופה. משהו לא קרוא.
היא היתה מבועתת. היא עוד ילדה! ילדה ואמא?
הוא שאל אותה אם היא רוצה להינשא לו, לשמור על הילד. הוא
ניסה לעשות מה שצריך והיה מוכן להתחתן, להתקשר לטווח ארוך,
לנסות ברצינות; לקחת אחריות.
אבל היא לא.
גם אמה ניסתה להניעה לכך. אבל הסיכוי הזה, להיות עד עולם
במצב הזה, במקום הזה, אתו, איכשהו חשה שזה לא יכול להיות.
כשניסתה לדמיין את עתידה מכאן והלאה כאן, כך, אתו, זה היה
מדכא ומפחיד. זה נראה נורא ואיום!
ההריון הזה היה חייב להיעלם - היא בכלל לא יכלה לראות את
עצמה אימא, אתו, ועכשיו. לא!!! לא להיות אשת איש. לא עכשיו. לא
להיות יותר בקיבוץ הזה. בשום אופן לא!
אימא שלה ליוותה אותה לבית-חולים בעיר, לעשות גרידה.
בית החולים, החלוק הלבן, ריח התרופות, הדיכאון הלא צפוי
בעקירת פרי האהבה מבטנה, תחושת האבדן הבלתי צפויה, תחושת
השיא, האש שהפכה לעובר זעיר שהוצא מבטנה בחדר חולים מנוכר
וקר. היא שכבה שם, ברגליים פשוקות, חצי מעולפת, והמכשיר החד
מגרד את עקבות כל מה שהיה, כל מה שקרה בחודשיים האחרונים.
סתם סכין חדה והגוף הזה שלה, שרצה לעשות פרי. ושהיא בגדה בו.
פתאום הכל נגמר. היצור הזה הזעיר שרצה להיוולד מכל התשוקה
הזו, ושלא יראה אור יום, המוות הזה הזעיר. הכל מת. היא הייתה
אחראית לזה, אבל זה לא שינה דבר. היא בכתה...
לאחר שחזרה מבית החולים שכבה בחדר הוריה. הוא בא לבקרה,
עם זר פרחים, אבל שוב לא הסכימה שיבוא לחדרה.
סידרו לה, לבקשתה, עבודה מחוץ לקיבוץ. והיא גם עברה לגור שם.
היא לא ראתה אותו יותר.
שנים רבות אחר כך, כשהיתה מהפכת בזכרונה באותו פרק חיים
קצר וחד כסכין, הרהרה לפתע במה שלא היתה בשום אופן מסוגלת
לראות בזמן ההוא הקצר: והרי גם הם, הנערים בני העשרים ושתיים
רצו בסך הכל להתקבל, למצוא את מקומם. הם עזבו בית ומשפחה
ובאו לארץ הזרה הזו, זרה במנהגיה, באנשיה, בנערותיה-שהם
ציפו למצוא אהבה בלב מי מהן, והנה הם מורחקים לשולי החברה,
מנוצלים ולא נחשבים, לא נשמעים. והנערות-לבושן חשוף, חצופות,
יהירות, לעתים מתוסבכות כמוה, אטומות לרגשותיהם ונעולות
כבתוך חומה בחברה הסגורה עם חוקיה הלא כתובים המיוחדים רק
להם-זר לא יבין; והרי היו הם בסך הכל נערים צמאים להרפתקה
ולאהבה, להתקבלות בחברה. בדיוק כמוה.
אימה סיפרה לה לאחר זמן, בהיותה כבר מרחק שנות אור מאותו
פרק זמן מטלטל, - כשנה לאחר מכן - שהוא נשא אשה, מבנות
המושב הסמוך, צעירה ממנה ואולי יפה ממנה.
ואשר לה, החיים נשאוה הלאה, למקומות אחרים, הרפתקאות
אחרות. אך תמונתו נשארה חבויה אי שם בין החפצים שהתגלגלו
איתה לאורך כל הדרכים והשנים. כך כתבה עליו בשיר שנעלם עם
השנים, ושתי שורות בלבד ממנו נשארו בזכרונה: ''אך עד עולם
תזכר בלבי/ אותה מיטה סתורת סדינים/ וריח גופך שלך, החי,
השחום. החם, הנושם...''
https://www.youtube.com/watch?v=BQNrWYAnoik&t=981s&abchannel=%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.