אני לא ״עוד אחת״, אני אחת.
שוחה דרך מערבולות בים הפסבדונים,
מנסה להגיע לחוף מבטחים.
השמש לא זורחת לי מהתחת
היא זורחת לי ממתחת
לאף,
נאבקת לשמור על התחתונים
שלי, מול הנסיונות של אחרים
להוריד לי אותם.

אני היצירה.
אני השראה.
אני המוזה.

מה שאני אתן - תבקשו,
מה שאקח - ישאר איתי,
מה שתבקשו ממני - תקבלו.

השראה זה בחינם,
או יותר נכון על חשבון הבית, כל בית.
אבל מעייף להיות רק השראה ולהתקיים ממנה בלבד.
אני רוצה להיות השראה כל עוד אני חיה
ואולי הרבה אחרי,
בגלל מי שהייתי ומי שאהיה;
השראה בחיי לא פחות ממותי ההיפותטי.

אז בואו קחו
כי גם אתם השראה,
זה מה שמחזיק אתכם בתודעה.
קחו השראה.
אבל תודו שקיבלתם,
תגידו תודה.
תנו לי אהבה.
תסמכו עליי קצת,
אני עייפה,
ויש לי עוד דרך,
זה נכון.
אז עכשיו שוב אני
ממשיכה מאיפה שהפסקתי אותי:
מההתחלה.

את השראה,
את המוזה,
את היצירה,
האמת לא זורחת לך מהתחת
היא זורחת לך ממתחת
לאף.

מה שתתני - יתקבל.
מה שתיקחי - ינתן.
ומה שיתקבל - רצוי.