נד לארה / שוב הבדידות |
שפת התהום.
משב רוח מכה בי, קורא לי, דוחק בי ליפול.
ומבעד לרחש, קול ההמון החרישי, אני שומע אותך פוסעת לקראתי,
מהססת.
"את תבכי?" שאלתי, "אם אקפוץ מטה מולך?"
שתיקה מביכה, מבטים מוסטים, מחשבות רצות, רגשות פועמות.
שתיקה חרישית, דמעות.
אני פוסע אחורה, צעד, שניים, שלושה, מחבק ומוביל חזרה אל
הדרך.
עוד לא, לא כאן, לא עכשיו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|