"אני נוסעת לבקר אותה, אתה רוצה להצטרף?"
לא ראיתי אותה מאז שוחררה מבית החולים לאשפוז בית.  
"כן. רוצה מאד", עניתי. הלכנו.
זה היה מרגש, כשנכנסנו היא הרעיפה עלינו שוב ושוב מחמאות. "כמה
טוב לראות אתכם כל כך צעירים ורעננים..." היא אמרה.  סיפרה
שהיה לה כיף לראות את הבנות והנכדות.
אבל כבר מהמשפטים הראשונים זה היה ברור שהיא לא לגמרי מפוקסת.
היא חזרה שוב ושוב על אותן מחמאות ועל אותן שאלות - מה קורה
בחוץ?! וכמו כן הביעה פליאה לגבי תשובות ועובדות שנאמרו רק
לפני רגע.
לעומת זאת, חוש הומור הבריא שלה עבד מצוין. היא צחקה מידי פעם
על הראש קלבסה שיש לה עכשיו.
ואף על פי כן זה היה ברור שהמצב הנוכחי, לא לרוחה. באחד הקטעים
בשיחה היא אמרה בפסקנות, "תדעו לכם, להיות זקן זה לא משהו,
ולהיות חולה וזקן... זה כבר ממש חרא." היא נזכרה פתאום באיזה
שיר על הנושא, אך המשיכה: "מה אני אגיד לכם, לא מספיק להרגיש
סמרטוט, שצריך עזרה לכל כל דבר, עכשיו גם הראש הפסיק
לעבוד..."
ניסינו להרגיע ומתוך כך דיברנו על שירים, נושא שתמיד אהבה
והראתה בקיאות מדהימה בו. בשלב מסוים היא התחילה לזמזם את השיר
שניסתה להיזכר לפני. היא רצתה שנצטרף אליה, אבל שנינו לא הכרנו
אותו.  היה שם משהו "שמח בחור בילדותיך...."
חיפשתי ביוטיוב אבל לא מצאתי שום דבר דומה, אמרתי שאני לא מכיר
ושאולי כוונתה לציטוט מקהלת. אבל היא התעקשה שמדובר בשיר שהיו
שרים בתנועת הנוער. זוגתי רמזה לי שאמשיך לחפש, "אם היא אומרת,
אז יש כזה שיר!"  ואז, דרך גוגל מצאתי - "שיר הנוער" באתר
זמרשת.
הקשתי על השמעה. וואו ... אורו עיניי הגברת, והיא התחילה לשיר
את מילותיו מתחילתו ועד סופו, עם תחושת סיפוק וחיוך של
ניצחון.
לאחר זמן מה, היא אמרה שיש לה סחרחורת ופתאום הייתה לה גם
בחילה.
המטפלת הציעה לה לשתות משהו, לקחת משהו מתוק ועוד, אבל היא
ענתה שכל מה שיכנס עכשיו לפה, יעוף בטיל לכוון הדלת.
"אני צריכה קצת לנוח עכשיו" היא פסקה. הבנו את הרמז, ואמרנו
שנשמח להגיע שוב השבוע לעוד פגישות ושירה.
לפני שיצאנו זוגתי שאלה אותה אם היא רוצה משהו, היא הישירה מבט
וענתה בחיוך, "עכשיו מה שאני רוצה, זה לחדול".
נפרדנו בחיוכים ונשיקות באוויר (בכל זאת קורונה) וחזרנו הביתה.

כ-20 דקות לאחר מכן קיבלנו הודעה:  
דניאלה חן, יקירתנו האהובה, הלכה לעולמה ברוגע ובשלוה.