אתה רואה את האיש הזה מולנו, אמא שלי לוחשת בקול... אני מסיט
מבט וקולט איש זקן, גוף רועד מחוסר יציבות, מנסה בקושי רב
להתיישב...
קוראים לו מאיר, היא מספרת לי, הוא טברייני במקור. בתקופת
מלחמת העצמאות, הוא היה כבן 12 וכבר אז היה בשירות מלא.
התפקיד שלו - לרוץ, תחת אש, בין החיילים שהגנו על העיר,
ולחלק להם מים ומזון...
והאיש הזה, היא מפנה מבט ומסמנת לי על אדם אחר. שמו סאשה, הוא
מן הסתם הגיע מרוסיה.
יש איזה חג כזה לרוסים, שבו כל הלוחמים לשעבר עוטים את המדליות
שלהם. לפני כחודש זה היה. הוא הגיע לארוחת הערב עם ווסט מלא
עד אפס מקום, בעיטורי כבוד ומדליות. אני מניחה, שיש באמתחתו
הרבה סיפורי גבורה משלל המערכות והמלחמות שהיו שם. ועכשיו, כפי
שאתה רואה, המטפלת עוזרת לו לאכול בכפית...
אתה מבין מה אני מנסה לומר לך... על החיים שלנו...
.
ואם יורשה לי לפרשן את אמא שלי.. אומר ש....
למרות כל הדאווין באמצע הדרך, כדאי לזכור בצניעות, שכפי שהגענו
אל העולם, כך לרוב אנו יוצאים ממנו - קטנים וחסרי ישע. כנאמר
במשלי: "כי לא לעולם חוסן" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.