לפני כשמונה עשרה שנה... באחד המוסכים, האדון מטפל ברכב, הוא
שם לב שיש כסא תינוק בפנים.
השיחה מתגלגלת.. הוא מספר לי על התינוקת שלו שגדלה... אני זורק
משהו על זה שאני לא מבין כלום מ"הדבר" הזה שרק בוכה ללא סיבה
נראית לעין...  הוא קולט את התסכול שלי, מחייך ונותן לי הרצאה,
Worth Spreading...
תקשיב לי אחי, הוא אומר, אתה חייב להבין, יש להן יתרון עלינו,
אי אפשר להתכחש לזה. האישה מחוברת אל התינוק מרגע שהוא נוצר.
הוא מתפתח בתוך הגוף שלה, מחובר אליה לגמרי.  היא מרגישה אותו
והוא אותה כל הזמן, כל היום כל יום, בטוב וברע. ואתה.. בכל
התקופה הזו, לא ממש חלק מהסיפור. להניח את היד על הבטן
כשאומרים לך - הוא בועט, ולעשות הבעות של 'וואו', זה לא נחשב..
אתה מבין?!
ואז, לאחר תשעה חודשים, היא יוצאת לעולם, בשבילה היא כבר בת
תשעה חודשים!  בשבילך היא בת אפס... אתה קולט את ההבדל...
אז אל ייאוש אח'ויה, ההריון שלך מתחיל עכשיו! לא כואב כמו
אצלה, אבל וואחד מאתגר. ואתה תראה שבעוד כמה חודשים, גם אתה
תהיה מחובר ל"דבר הזה"... שהופך ויהפוך לאט לאט להיות
התינוקת-הילדה האהובה שלך.  וואלה ייהמאכ יא חביבי...
אל תדאג, הוא אומר לי, ואנחנו דווקא כן. לאור סיום ה"הריון"
השבוע, ויציאתה של התינוקת שלנו מהבית, הרחק אל בה"ד 11..
אללה יסתור!