ביום רביעי נכנסתי לסדרת הכימותרפיה השנייה וכנראה אסגור שבוע.
בסך הכל ימים שקטים שגרתיים נטולי כאב  צוותי האחיות הם לעילא
ולעילא בתקתוק העבודה סביבנו. מאד ידידותיים הארוחות מוגשות
כסדרן. כשמינה עובדת היא מאירה  את סביבתה. היא קלטה אותנו
ביום הראשון שהגענו למחלקה וכאילו אימצה אותי. מבין האחיות
החרוצות מתבלטת גם טטיאנה בדאגנות הביתית המחבקת שלה. הרופאים
עוברים פעמיים ביום מכונסים כאווזים תחת שרביטה של ראש המחלקה
שמקפידה על מסכות ובוחנת את המתמחים שלה ללא הרף בשאלות על
איתור תחלואי החולים.
אצלי הכל בסדר. בסך הכל אני מורווח שאני לא מגיע לכאן מכאבים
אלא מאיתור בבדיקות המעקב. הפט סי טי האחרון גילה פתאום גידול
ענק של גרורה בריאה הימנית שאליו נלוו עוד שנים זעירים. אחד
בריאה השמאלית והשני  באזור הפיטמה הימני שאותו אפשר למשש ודר'
יוני הציע לי למשש אותו במהלך הטיפול לראות אם הוא מתכווץ. גם
תופעות לואי אין לי. פרט לנשירת שיער . אין בחילות אין אובדן
תיאבון ואין כאבים. אבל הורידים שלי הולכים ומתחבאים ורק זויה
הטובה מאשפוז יום יודעת לקרוא את עורי כמו שקוף ולמצוא ורידים
שמנמנים במכה אחת. אגדת הרופאים עדיין מכה כאן בעוז. כמו שהם
אינם יודעים לנהוג וכתב היד שלהם לא ברור, הם גרועים מאד בנושא
מציאת וריד. רופא הבית הטוב שלי  בנו של הגבאי/חשמלאי שגדל
ברחובי, נהג להתנצל על הדקירות האינסופיות שחורר בי בכל פעם
שנאלץ לקחת ממני בדיקת דם פשוטה. ודווקא כאן, מנהלת המחלקה הכל
יכולה חקקה שרק רופאים יכניסו מחט לחולים והאחיות שיודעות את
המלאכה מנועות מעשותה.
צחוק הגורל, זויה המופלאה עובדת 5 ימים בשבוע עד הצהריים והמחט
שהתקינה לי ביום הראשון, קרסה באמצע הטיפול דווקא בשעות אחר
הצהריים של מוצ"ש. יש רק רופאה אחת דר' אנג'לה שיכולה לקדוח
אותי. שאלתי את טטיאנה איך היא? והיא השיבה בלחישה שהיא היחידה
שיש. עם חנהלה לצידי אני גיבור. החלטתי להפקיר את גופי לידיה
של דר' אנג'לה שפקדה על לשכב במיטה (דווקא כששם אני מתקשה
לנשום). אז שכבתי במתח חסר אונים ובאו הדקירות. לפחות 8 מהן
היו בשתי נקודות ספציפיות בשתי הידיים. עם טפיחות ועם כרית
חמום וכלום לא עזר. שאלתי את טטיאנה אם היא יכולה והיא אמרה
שכן, אבל אסור ולחשה שלי שהרופאה יכולה להזמין מרדים שזה
מקצועו ובזה גבורתו שהוא נכנס לווריד במכה ראשונה. את זה
העברנו לדר' אנג'לה כשהגיעה לסדרת דקירות נוספת. שכנענו אותה
להפעיל את סמכותה להזמין מרדים  וחנהלה סיפרה לה שהיא לא
הראשונה שמובסת על ידי ורידי. זה דווקא הרגיע אותה. הזמינה
מרדים ובאו שניים. עם מכשיר אולטרסאונד מיושן של המחלקה שהם
החיו איתרו את המקום הטוב ביותר והכניסו מחט בלי בעיות.
כשהלכו המרדימים ודר' אנג'לה בגמר הקרב שאלתי את טטיאנה מה
דעתה על  ה"פורט"? היא אמרה שזה טוב ואז סיפרתי לה שאני מתנגד
בשל התקלה עם אביבה בשנת 2008. עשו לה השתלת פורט ולמחרת
הזרימו לה את התרופה הכימותרפית שזרמה ישר לחלל החזה כי הצינור
לא חובר לווריד. וזו הייתה תחילתה של שרשרת ההידרדרות הסופית
שלה. אומרת טטיאנה זה מקרה נדיר שכמעט לא קורה ומספרת בשקט על
בעלה שהלך לצנתור ראשון ומת על שולחן הצנתור.
דא עקא המחט הוכנסה באזור המרפק  של יד ימין השולטת שרגיש
לסגירות יד ונועל בלי הרף את מעבר הכימותרפי. אפילו מזלג לא
יכולתי להחזיק ביד. אז נאלצנו לחשוב על החלפה חוזרת של המחט.
בביקור הרופאים של הבוקר. הגיעה ראש המחלקה עם פמליית המתמחים
שלה אלי ואמרה לי בחיוך ניצחון "אתה בוודאי ג'ינג'י שהצלחת
להחביא את הורידים שלך כל כך". אמרתי לה בשקט שאולי כדאי שארד
לזויה באשפוז יום להחליף את המחט הנוכחית והיא הפתיעה  אותי .
למה שתרד? נזמין אותה אלינו". לא יאומן המלאך שלי הגיעה עד
לחדר ואמרה בחיוך "ידעתי מיד שזה אתה".   בחיפוש קל כאילו היא
ממש רואה את ציורי הורידים שלי היא אמרה ששני מקומות נראים לה
ובחרנו יחד את המיקום הלא מאכזב מתחת לבוהן שמאל והיא כהרף עין
הכניסה לי שם מחט גדולה מתנצלת על כאב כלשהו שבכלל לא הרגשתי.