חורף אחד, תסכימי לצאת איתי
לטיול ביער, השלג הרך יכסה
מהר את עקבותייך, שתוכלי
להכחיש הכול

מה אתה מקווה למצוא כאן, את
שואלת, אני חושב שאת יודעת שלא
נמצא כאן כלום מלבד עצמנו, הקור
חודר לאצבעות הקשות כעשויות
ענפי עצים, זרדים דקים, למדורה
שלעולם לא נדליק

מותש ממך או מהקור, אני סב
על עקביי, מיואש,
מוכן לחזור למעגל האינסופי, להמשיך
ולאהוב אותך

עץ מתגלה בפנינו, השלג
מכביד על ענפיו הזקנים, הרוח
לא פוסחת עליו, סבל וצער הם
שורשיו, והקור עמוק בליבו.

אני נפעם ונשימתי אין, נשמתי
נזכרת בהר סיני, במעמד
הזה את ניגשת אל הגזע, מגלה

את צלקות הגרזנים לאלפים,
את השריגים הדקים שהמשיכו לצמח,
את מעקף הגבעולים וזרימת הלשד,
עד כמה כל צלקת קטנה לעומתך

מגלה את האמת
את החיים.