מחר
„מחר אני עומדת למות ‟, „תגידי לכולם שלא יהיו
עצובים‟, „תגידי להם שאני הולכת לצייר על פרחים ולהאכיל
זחלים‟. „דניאלה-  את לא מקשיבה לי‟. „את אומרת לי
את זה כבר שבועות אימא‟, „ממש לא דניאלי שלי‟.
לפני כמה חודשים הסרטן חזר לי, הרופא אמר שכנראה שהטיפול
האחרון לא הצליח אבל, אני יודעת שהוא אף פעם לא באמת נעלם, הוא
רק ישן קצת בתוך הגוף שלי ועכשיו החליט שוב להתעורר. כולם
אומרים לי שאני צריכה להיות חזקה ולהילחם, אני יודעת שהם
צודקים, הגוף שלי מדבר איתי גם כשאני ישנה- את חזקה הוא אומר
לי, את יכולה הכול, גם על הסרטן הזה שבתוכך. כשהייתי קטנה אמא
שלי סיפרה לי סיפורים על אנשים גיבורים שניצחו ענקים ואלים
ונלחמו על חייהם של אנשים אחרים, תמיד רציתי להיות כזו שנלחמת
בשביל אחרים ומנצחת, או לפחות יוצאת איתם תיקו. „דניאלי- הגישי
לי בבקשה את משקה חיזוק שלי‟, „בלי המשקה המשוגע הזה לא
בטוח שבכלל אחיה עד מחר‟, „די להיות דרמטית אימא‟,
„את תחיי גם מחר ואולי אפילו עד סוף החודש‟- היא צוחקת
כי מחר באמת סוף החודש.  דניאלי מדליקה לי את הטלוויזיה ושמה
את התוכנית שאני אוהבת- כזו של אנשים שמדברים בלי סוף על כול
מיני נושאים לא חשובים ברצינות תהומית בלי הומור עצמי וללא
התחשבות בקהל הצופים, אני לא מבינה איך את יכולה לראות תוכניות
כאלה בלי להירדם תוך כדי הצפייה, אני רואה את התוכנית ונרדמת
תוך כדי. אני מתעוררת במיטה אחרי הרבה זמן ולא יודעת איפה אני
נמצאת, סביבי יש הרבה אור צהבהב ובמיטה לידי שוכבת דמות גבר לא
מוכרת, הוא מסתובב אליי ולוחש לי „או, סוף סוף התעוררת יפה
שלי‟, הוא צעיר ממני בהרבה וכשאני מסתכלת למטה אני
מבחינה שגם אני כבר לא אותה זקנה מבוגרת שבקושי מצליחה לקום
מהספה אלא שוב בת שלושים פלוס מתוחה ועסיסית, הבגדים שלי
זרוקים על הכיסא שליד המיטה ושלו רק אלוהים יודע איפה. הוא
נותן לי נשיקה חמה על הפה ואני מחזירה ולו רק כי התחושה של
שפתיו על פי ממלאת אותי בחמימות שאני לא זוכרת מתי ביקרה אותי
בפעם האחרונה. „התגעגעתי לתחושה הזו‟, אני פולטת בלי שום
מחשבה מוקדמת והפרצוף שלו מתעקם בהפתעה ומיד חוזר לחיוך חם
והוא מחבק אותי אליו ואנחנו צמודים במיטה הרכה הזו.

בוקר
„הבוקר הגיע אימא‟- אני שומעת את הקול החודר של דניאלי,
הקול שלה חודר לי דרך החלומות לפעמים, כמו קרניים של שמש
שחודרות דרך העננים ומגיעות עד האדמה, „איזה בוקר דניאלי?
עדיין חושך‟- אני עונה, זה בגלל שעון החורף, „כבר כמעט
שבע‟- היא שוב אומרת. „בואי אימא הכנתי לך כבר תה בכוס
הגדולה שאת אוהבת‟. "תה"- אני נוהמת בבוז ניכר, „מים עם
קצת עלים שפעם שמעו דיבורים בהודית או סינית‟, „להכין לך
משהו לאכול?‟ היא שואלת, „מרק עוף עם אטריות‟- אני
עונה לה בהפגנתיות, „את יודעת שאין מרק מוכן אימא‟-
דניאלי משיבה ומציעה במקום טוסט עם ריבה או לחם וירקות.
אני מעריכה את העובדה שדניאלי איתי מאז שהמחלה חזרה אבל
מתגעגעת גם לשאר הילדים, כשסיפרתי להם שאני שוב חולה הם כולם
הביעו הרבה צער וניסו גם לחזק, אבל דניאלי היחידה שעצרה את
הכול ופשוט באה להיות איתי ולעזור לי. לפעמים אני חושבת עד כמה
קשה לראות את אימא שלך מתדרדרת לך מול העיניים ושוקעת לפרקים.
אני מכריחה את עצמי לשתות מהתה הירוק בהיר שאפילו מימיו דלוחים
כמו הכרתי בימים האחרונים, אחרי כמה נגיסות גם מהטוסט המתקתק
אני מבקשת מדניאלי לעזור לי לחזור לכורסא או לספה כדי שאנוח.
בקושי הספקתי להגיע לספה ואני שוב מרגישה שהעולם מחשיך ונעלם,
כשאני שוב מצליחה לפקוח את העיניים אני רואה חלק מהילדים סביבי
ואת אחיותיי, אני במיטה שלי ולא על הספה ויש מוזיקה נעימה
באוויר, אמרתי להם שלפני שאלך מהם אני רוצה שכולם יהיו איתי
ויעזרו לי ללכת בדרך שלי, לא עוד רופאים ובתי חולים, לא תרופות
וזריקות, מוזיקה והאנשים שאני אוהבת. אני מסתכלת מסביב ומזהה
את הפרצופים אבל לא מצליחה לדבר או לזוז, כולם מחייכים אליי
ומלטפים אותי, אפילו התינוקות הקטנים שכמעט רק נולדו נמצאים שם
כדי להיפרד ממני ונוגעים בי ואני בהם. המוזיקה מלטפת לי את
האוזניים והפנים ורק את דניאלי אני רואה לפעמים מדלגת לה
וחוזרת והולכת, אני רוצה שהיא תשב לידי כל הזמן אבל אני לא
מצליחה להגיד לה את זה, מעציב אותי ומשמח אותי שלפחות היא תדע
איך להתמודד אחרי שאלך. אני עוצמת שוב את העיניים ומתמסרת
לחושך ולמוזיקה.

לילה
אני מתעוררת והחדר סביבי שחור וחשוך, לא רואה אפילו צלליות
בחלון, אפילו הצרצרים שאמורים לנסר אל תוך הלילה בעונה הזו
שובתים משום מה, אני נושמת בכבדות ומנסה להתרומם במיטה אבל הגב
והידיים מסרבים לי. אני מנסה לקרוא לדניאלי אבל היא לא שומעת
ואני גם לא בטוחה אם בכלל יוצא לי קול. העיניים נתלות בנקודה
קצת שחורה יותר בתקרה ואני מתמקדת בה ומתרכזת במחשבות, אני
יודעת שאני מוכנה לקבל כל מה שהעולם הזה עוד מוכן לתת לי, אני
אוהבת את החיים והם אותי אבל אם הגיע הזמן אז אני מוכנה גם.
דרך יש לפנים אבל גם לאחור, הדרך נמתחת מהעבר וילדותי ועד
לנערות והחלומות והמוזיקה והמשפחה הרחבה והנכדים וממשיכה גם
הלאה לתוך מה שעוד יש או אין אחר כך. אני אוספת עוד נשימה
ומרגישה שבית החזה כבד וכבר לא מתרחב כמו שהייתי רוצה בכל
נשימה, במקום שזה ילחיץ אותי זה רק מרגיע אותי עוד יותר, אני
עוצמת את העיניים והכל שחור מסביב, ושקט.