- "רוברט כבר בן שמונים וארבע, אתה חייב לפגוש אותו כשאתה
בלונדון," אמרה לי אימי בטלפון.
- "מי? מי? מי זה רוברט?"
- "רוברט, רובי, האחיין של מומו-מרים שגר בלונדון, רובי הוא
הבן דוד של הסבתא שלך שגם היא כבר לא ילדה להזכירך, " הוסיפה
אימי.
- "טוב אמא, טוב, למה לא, באמת למה לא", אמרתי לאימי בטלפון,

לפני כמה שנים טסתי לכנס רפואי בלונדון, הכנס אמור היה להיות
קצר וסטנדרטי, ז'תומרת טיסה, שני לילות בלונדון, הרצאות,
חוקרים, אולם תצוגה גדול והרבה אנשי מכירות, כל הגשאפט הרגיל
בו הייתי מעורב באותן השנים. ואילולא העובדה שאימי עלתה על
עניין הכנס די במקרה, הייתי שוכח אותו כבר מזמן.

- "אתה חייב לפגוש אותו לפני שימות,"  המשיכה אמי והפעילה עלי
את מכבש המצפון כבד ביותר שהיה באמתחתא,
- "תישבע!"
- "בחייאת אמא, טוב, טוב, אני נשבע, אני נשבע, ואני אפילו אבקר
אותו."

ולמרות שמומו-מרים הסבתא רבה שלי, הייתה מתה כבר למעלה משלושים
שנה, חשבתי שיאללה, למה לא, נעשה טוב לאמא, והקדמתי את הטיסה
ללונדון ביום.

נחתתי בנמל התעופה הית'רו בליל שבת, התמקמתי בבית מלון במרכז
העיר ולמחרת בבוקר יצאתי לפרבר המרוחק בו גר רובי, נזקקתי לשתי
רכבות ושעה וחצי נסיעה בערך על מנת להגיע להארטפורד.

רובי אסף אותי מתחנת הרכבת ברכב שלו. הוא עמד ביציאה עם שלט
וחיוך. מבוגר, הולך לאט, מדבר לאט, שיער לבן, הרבה שיער לבן.
אבל כשנכנס לאוטו הוא נהיה פתאום צעיר ב 20 שנה. הוא התיישב
וחגר במהירות, ושם בקולי קולות דיסק של דיפ פרפל ויצא מהחניה
בחריקת בלמים. אחר כך הבנתי שהייתה לו בעיה עם מכשיר השמיעה.

עשינו סיבוב היכרות עם הרכב שלו בשכונה בה הוא מתגורר, בתים
נמוכים וישנים, גגות רעפים, ורחובות צרים צרים. מאוד בריטי.
מאוד מנומס. לאחר הסיור הרכוב, לקח אותי רובי לארוחת בוקר
מאוחרת במסעדה שליד ביתו, אכלנו פיש אנד צ'יפס, שהייתה המנה
המומלצת וגם היחידה בתפריט, ולאחר מכן נסענו אליו הביתה, הוא
הושיב אותי בסלון ביתו, והגיש לי כוס תה בריטי עם קצת אלכוהול.


רובי התרווח בכיסא והחל לספר על אשתו שמתה רק לפני שלושה
חודשים, סיפר שהם היו ביחד חמישים ושתיים שנה, סיפר גם על
הילדים ועל העבודה, על הטיולים, הוא סיפר עליה ובכה, סיפר ובכה
במשך שעה ארוכה. ולחשוב שרק לפני כשעתיים הכרנו בקונצרט רועש
של דיפ פרפל.

אמא שלי, שתהיי לי בריאה, שוב נכנעתי למכבש היסורים שלך, איך
סיבכת אותי עם הרובי הזה ?
ואיך אני חוזר למלון?
אופפפףףףףף!!! כעסתי על עצמי.

רובי ניגב את הדמעות והתנצל, לאחר שנרגע קצת, אמר שזו הפעם
הראשונה שהוא בכה כך אחרי שהיא מתה, שקשה לו להיות לבד בבית עם
כל הזיכרונות. עשינו סיבוב בגינה והוא הראה לי את כל העציצים
שהוא מטפח והפסלים שהוא פיסל בעץ.

לאחר הסיור הוא הכין לי כוס תה אנגלי נוספת עם אלכוהול כמובן
וגלש בטבעיות לספר על ילדותו בבודפשט, על הדנובה הרחבה והיפה,
על בודה ההררית ופשט המישורית, על שנות השואה, על הבריחה
מהנאצים במלחמה, על זה שהתחבא ליד הנהר במשך שנתיים, שבכל לילה
ישן במקום אחר כשהיה בקושי כבן ארבע עשרה. נזכרתי בצלבי הקרס
שראיתי בבודפשט בתחילת שנות התשעים כשביקרתי בפעם הראשונה
בהונגריה. רובי המשיך וסיפר על המעבר הקשה לאנגליה מיד לאחר
המלחמה.

כשסיים לספר על המעבר לאנגליה, חשתי שמשהו קצת מפריע לי בסיפור
שלו, רכנתי לעברו, "תגיד רובי, למה לא עליתם לארץ להיות עם
מומומרים אחרי המלחמה והשואה?" שאלתי, אבל הוא לא שמע את השאלה
והמשיך לספר על אביו היהודי שנפטר שלוש שנים לפני המלחמה ועל
כל הדברים שאימו אליזבת נאלצה לעשות בשביל שיישאר בחיים בתקופת
המלחמה.

נזכרתי שסבתא שלי, שאז עוד הייתה בין החיים, הייתה נוסעת
ללונדון פעם בשנה לבקר את דודה אליזבת, אמא של רובי ואחותה של
מומו-מרים, ותוך כדי שאני לוגם מהתה והאלכוהול חשבתי שאליזבת
זה שם קצת משונה. זה אמנם השם של המלכה שגרה כאן בלונדון, אבל
למה שהורים הונגריים יתנו לילדה אחת את השם מרים ולשניה
אליזבת.

מעניין.

נזכרתי גם שמומו-מרים, שהייתה כאמור הסבתא רבא שלי, התחתנה
בהונגריה בסיום מלחמת העולם הראשונה עם טוטו-איז'ו שהיה שבוי
מלחמה פולני, שנפל בשבי בקרב נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית.
מכיוון שהיה כימאי, אולץ לעבוד בבית חרושת לייצור פצצות, ושם
גם פגש את מומו-מרים שהייתה ילידת בודפשט.

מתוקף היותו שבוי מלחמה בהונגריה, ידע טוטואיז'ו כמה משפטים
בסיסיים בהונגרית, ואחד קצר וחשוב ביותר "קאז'י צ4וקולום".

"קאז'י צ4וקולום" היה משפט פתיחה שנאמר על ידי מודג'יורים גאים
לאישה שפגשו, שמשמעו "אני נושק לכף ידך". ז'תומרת, אני הונגרי
גאה ואני פונה אליך בנימוס וגם רוצה לנשק את כף ידך.
וכשטוטו-איז'ו ומומומרים נפגשו בפעם הראשונה בבית החרושת
לייצור פצצות במלחמה, איז'ו התאהב בה באותו הרגע ממש, האגדות
מספרות, ז'תומרת סבתא שלי תמיד הייתה מספרת במבטא הונגרי "זה
כנראה היה עניין של הכימיקלים שריחפו באוויר המפעל," והוסיפה
"כימאים מתאהבים מהר יותר."

"קאז'י צ4וקולום", אמר לה טוטאיז'ו במבטא פולני ובלי להתבלבל,
"קאז'י צ4וקולום", וזמן קצר לאחר החתונה הם כבר היו בפלסטינה.


רובי הראה לי את אוסף הבולים שלו ואת אוסף המטבעות הישן, ותוך
כדי דפדוף באלבומי האוספים נזכרתי שסבתי שלי סיפרה על אמה
מומו-מרים שהיא אהבה מאוד לאכול סנדביץ' של שינקין עם גבינה
צהובה, עד היום אני אוהב מאוד לאכול את ה "שינקין הצהוב."

אבל כל עוד טוטואיז'ו היה בחיים היא לא העיזה. היא כנראה
התפכרה רק לאחר מותו.

אז רובי הוא בעצם הבן של אליזבת, שגם היא מזמן מתה. והוא התחבא
בבודפשט במלחמה בגלל אביו היהודי, כך סיפר.
"אביו היהודי" מעניין למה הוא הדגיש את זה, חשבתי.  

ואחרי שהוא הגיש לי עוד כוס תה עם אלכוהול, קפץ לי עוד משהו
לראש שאולי עדיף היה לא לשאול.

- "רגע, אמא שלך לא יהודיה?"
- "לא", הוא ענה,
- "וסבתא מרים?",
- "מומו-מרים אתה מתכוון?"
- "כן,"
- "הממ, מרים בת אברהם, נולדה נוצריה והתחתנה בהונגריה עם
איז'ו, או יצחק כמו שאתם קראתם לו," הוא נשם לרגע והמשיך,
- "גם אמא שלי התחתנה באותן השנים עם בחור יהודי, אבא שלי,
שנפטר עוד לפני המלחמה, ובגלל זה נאלצתי להסתתר בשואה."
- "Wait, Wait, רגע, רגע, זה אומר שסבתא שלי נולדה נוצריה?"
רובי הנהן,
- "זתומרת היא גויה, וסבתא שלי גם כנראה ואמא שלי גם?" רובי
המשיך להנהן,
- "וגם אני?" שאלתי ,
- "אני חושב שכן, כמוני נראה לי, חצי חצי", הוא ענה והגיש לי
עוד כוס תה עם אלכוהול.

שתיתי הכל.
מהר.
חשבתי שוב מה זה אומר על סבתא שלי ועל אמא שלי ועל בני
משפחתנו?

ביקשתי מרובי עוד תה עם אלכוהול.

- "רוברט, אהה רובי, תגיד, למה מומו-מרים לא סיפרה לאף אחד?
למה היא לא סיפרה אפילו לילדיה?", שאלתי אותו,
- "היא פחדה שהיהודים 'הטובים' יעשו לה בארץ את מה שההונגרים
'הטובים' עשו ליהודים בהונגריה",
- "לא כנקמה, פשוט כי אנשים הם אנשים, אנשים לא אוהבים את
השונה, אנשים מפחדים ומתנכלים לזר מהם", הוא התנשם המשיך,
- "ככה לפחות אני למדתי בשנים בהן ברחתי מהנאצים".

נפרדתי מרובי, קצת שיכור, קצת הלום מהדת החדשה שפרצה לחיי.
קאז'י צ4וקולום מומו-מרים, קאז'י צ4וקולום, איך אני אספר לבת
שלך, שהיא גם הסבתא שלי ולאמא שלי ולאחיותי?

קאז'י צ4וקולום, יש דברים שלומדים רק בכנסים רפואיים.