יונתן ואני אהבנו להתחבא בשבתות מתחת למיטה.

בכל שבת, מיד אחרי שהסתיימה ארוחת הצהריים בחדר האוכל של
הקיבוץ היו שולחים אותנו ההורים לשלאף שטונדה בבית הילדים,
ואחד המבוגרים היה שומר עלינו בתורנות עד השעה ארבע אחרי
הצהריים, פעם זה היה ג'וש ששמר, פעם סלומון, ולפעמים גם ליאו.

היינו אז בכיתה א', ילדים קטנים, ובכל פעם שג'וש או סלומון היו
באים לחפש אותנו בגלל איזה תרגיל שעשינו, היינו מתחבאים מתחת
למיטות בחדר שלנו. פעם המיטה של יונתן ופעם המיטה שלי.

וכשליאו היה מגיע לעשות תורנות שבת בבית הילדים היה תמיד כיף,
גם כששרפנו קצת בכוונה את השיח הגדול שצמח מחוץ לבית הילדים
הוא עזר לנו לכבות את השריפה ולא אמר מילה להורים. להיפך עשינו
אפילו קרטושקס וציבלך במדורה.

בשבת אחת, אחרי שהשתוללנו ושוב ברחנו להתחבא בחדר שלנו מתחת
למיטות הקטנות, וג'וש לא מצא אותנו, הוא צעק בכל הכיתה,
- "יונתן, איתמר, איפה אתם? אני אתפוס אתכם!", והמשיך,
- "יונתן, איפה אתם? אני אתפוס אתכם!"

ופתאום הוא נכנס לחדר שלנו, הוא מצא ראשון את יונתן, ומשך אותו
בכוח מתחת למיטה ואז לקח אותו ביד ונעל אותו בשירותים הקטנים
של הבנים לאיזה שעתיים.
בערך.
אני חושב.

באותה שבת יצא שהלכנו לעשות הרבה פיפי בשירותים של הבנות, וכל
פעם שאלנו אותו
- "הכל בסדר יונתן?" הוא נשמע קצת חנוק וענה,
- "אני בסדר, אני בסדר," אבל כשהוא יצא ראיתי את העיניים
האדומות, ואחה"צ הוא כבר לא הצטרף אלינו לשחק במגלשות שבארגז
החול.

כמה שבתות אחר כך יונתן עמד על ידי וכנראה התחצף לסלומון שהיה
התורן. יונתן בדרך כלל היה האמיץ ביננו, וגם היה זה שמושך את
רוב האש מהמבוגרים. אני לא זוכר מה בדיוק הוא אמר לסלומון, אבל
סלומון צרח על שנינו פתאום, "אתם לא מתביישים?"

ואז מהבהלה פתחנו את הדלת של בית הילדים וברחנו החוצה. רצנו
בכל הכוח, הקפנו את הבריכה וכמעט כבר הגענו למטע הזייתים בו
רצינו להתחבא, אבל סלומון השיג אותנו.

הוא תפס את יונתן ביד ונתן לו סטירה.

אני חושב שגם סלומון נבהל מהמכה. הוא צעק עלינו לחזור מיד לבית
הילדים. ויונתן שוב עם העיניים האדומות האלו מסתכל לאדמה.

זה היה מזמן, מזמן, יותר מארבעים שנה, וחשבתי שכבר שכחתי את
השבתות של כיתה א'.  אבל לפני כמה ימים באתי לקיבוץ לניחום
אבלים. סולומון, אבא של יריב נפטר. הלכתי ביחד עם אחי הגדול
לנחם את יריב בן כיתתו, ודיברנו איתו במשך איזו שעה או שעתיים.
הוא סיפור מה קרה ואיך אבא שלו סולומון מת.

ואז לקראת סוף השיחה, תוך כדי שהוא מתאר את התנוחה המעוותת בה
הוא מצא את אביו, נזכרתי פתאום בסטירה שסולומון אביו החטיף
ליונתן ליד הבריכה.

אמרתי ליריב שאני חייב לקפוץ להורים, משהו דחוף.

כשעמדתי מחוץ לבית שלהם חשבתי בנקמנות של ילד בן שש שהגיע לו
לסולומון, ככה למות.