זמן קצר אחרי שהצלחתי להירדם סוף סוף חשתי בכאב חד בידי
השמאלית.
דמות לבנה רכנה מעלי.
- 'לא ניבהל, לא ניבהל, מודדת לחץ דם,'
- 'מה?! מה?! מה השעה?' שאלתי צרוד,
- 'שתיים בבוקר,' ענתה הדמות הלבנה במבטא ראסי,
- 'ספאסיבה' מלמלתי לעבר ראשה המוסתר,
- 'תסתובב בבקשה, צריך מודדת חום,'
- 'מה? למה?'
- 'צריך מודדת חום פנימי, בפה לא מדויקת,' השתעלתי,
- 'נו, דוואי, תסתובב בחור צעיר, דוואי, דוואי!'

מזל שאין לי שערות על הטוסיק, התכווצתי במבוכה קלה.

בסיום הבדיקה התהפכתי חזרה לגב, ספרתי את הטיפות שנשרו משקית
האינפוזיה ונזכרתי שאתמול בלילה הועברתי מהמסדרון של המחלקה
לחדר אמיתי, שלוש מיטות בחדר של שני חולים.

בהחלט סביר. ספרתי ונרדמתי.  אני חושב.

- 'חובש, חובש!' . התעוררתי מעורפל.
- חו-בש, חובש!' אחד החולים בחדר צעק שוב,
- 'חו-בש!'
- 'רגע, רגע,' השתעלתי,
- 'קורא למישהו, רגע, חכה, ' כואב לי בחזה, ממש שורף בתוך
החזה, שורף לי בטירוף, 'חו-בשש!' הוא שוב צעק.
חושך מסביב והידיים כואבות לי מהאינפוזייה, וניסיתי לצעוק אבל
שיעול חד חסם אותי, התרוממתי בזחילה איטית לאחור בעזרת המרפקים
והגב, ולחצתי על פעמון החירום האדום, 'חו-בש,' גלשתי חזרה למטה
למצב מאוזן, מכווץ מכאב, מנסה להירדם.

שוב ספרתי את טיפות האינפוזיה שנשרו מהשקית, ובטיפה השש עשרה
בערך, הוסט בחדות הוילון שלצד המיטה.
- 'פרובלמה?' הסתכלה עלי האחות בלבן במבט ק.ג.ב חודר,
- 'החייל בסוף החדר צריך עזרה,' עניתי משתעל,
- 'ספאסיבה', ענתה בזמן שהפנתה לעברי באיטיות את אחוריה
החביבים והסיטה את הוילון חזרה.

קווקאז? בלארוס? לא ברור.

נרדמתי, וגלשתי לעוד חלום. מרגיש קצת כמו זחל שהופך לגולם.
התגלמתי היישר לתוך רעידת אדמה ברובע אקיהאברה המחושמל
שבטוקיו. צ'רלס ריכטר, 'הא'-איש ב-'הא' הידיעה של רעידות
האדמה, עמד ממש לצידי על סולם צהוב וצעק באיטיות מספרים,
'אר-בע,  חא-מש, ש-אש,  ש-בע,' כאילו שאנחנו באיזו מכירה
פומבית.

קירות אולם המשחקים הצפוף בו ישבתי למעלה מעשר שעות ברציפות
רעדו כולם, ונראה היה כאילו כל רובע אקיהאברה הקטן והמשוגע,
ששולטים בו כל שעות היממה נורות ניאון ומשחקי מחשב, עמד לשבור
את קירות האולם בו שיחקתי ולהכריז על הפסקה. 'או-סא-קה' צעקו
הקירות, 'או-סא-קה'.

'האפ-סא-קה!'

גיקים וגיימרים מכל העולם בהו במשחקים לצד אוטאקו מקומיים,
וכולם נראו לי זומבים, כולם נראו מנותקים מהעולם, עטופים כל
אחד בבועה משלו, שקועים כמו היו רובוטים בעולמות המאנגה
והאנימה. הבנתי שגם אני כמוהם, מתעלם מרעשי החוץ, מתרכז כולי
במשחק הפאצ'ינקו היפני, "פאצ'ינקו" לחשו לי כדורי המשחק,

"פא-צ'ינ-קו" הם שרקו ביבבה צווחנית, יבבה שרק יפני עצבני
ועצוב גם יחד יכול להשמיע מגרונו, "פאא-צ'ינ-קו".

- 'אוהיו,' אמרה לי המארחת המקומית היפה,
- 'אוהיו,' הנהנתי חזרה בראשי בנימוס,
- 'אוהיו,' אמרתי שוב, רועד כולי, וראיתי איך שהמנורות שעל
התקרה החלו נושרות באיטיות לריצפה,
- 'בוקר טוב,' אמר השחקן לימיני בעברית,
- 'בוקר טוב', שמעתי קול נוסף.

פקחתי עיניים, מעגל רופאים סגר עלי מכל כיוון, ביקור רופאים
ראשון. הראשון שאני זוכר בכל אופן.

בסיום הביקור נזכרתי שאבי היה זה שהביא אותי למיון, זה היה ככל
הנראה שלשום, אבל האמת שאני לא ממש זוכר מתי, אני כן זוכר
שהתקשתי ללכת מהחניה לבית והיה לי חום גבוה והורי הזמינו
אמבולנס, ובדרך למיון סיפרתי לאבי על המנהרה שאנחנו בונים
בלול, למטה, אבל אבי קימט את מצחו בדאגה.

הוא פחות בתמונה. יותר נכון, הוא לא בתמונה בכלל.

במיון לקחו לי דם ועשו גם צילום חזה, ולאחר שעתיים בערך חזרו
הבדיקות.
- 'יא-זלמה, עינדכ דלקת ריאות חמור בריאה שמאל, אונה תחתון.
אינת פי הון בימים הקרובים, אבל אתה יוצא מזה, אל תדאג, וַלַא
יְהִמַﬞכּ'. בישר לי הרופא התורן, תוך כדי שהוא מסתכל
עלי נתן פזילה לכיוונו של אבי,
- 'הוא יוצא מפה יאבא, וַלַא יְהִמַﬞכּ'.

לפנימית ג' כבר הסיעו אותי בשכיבה, מחובר לשתי אינפוזיות.
אינפוזיה אחת בכל יד.
שוב נרדמתי. אני חושב שישנתי לפחות עשרים שעות ברציפות.

ושוב התגלמתי.

ישבתי על הספה הישנה והרכה בסלון של הורי, הייתי לבד, נראה היה
שהורי ישנו צהריים בחדר שלהם, שתיתי קפה שחור וחזק עם חוויאג'
שהכנתי על הגז במטבחון הקטן ודפדפתי במוסף של הארץ.

השתעממתי מהר מהכתבות הראשיות ועברתי לחלקו האחורי של המוסף,
ותוך כדי שאני משלים את תשבץ ההיגיון שאימי התחילה בבוקר,
שמעתי רחש חזק משמאלי.
הפנתי את ראשי לעבר הרעש, וממולי, ממש במרחק נגיעה, אני רואה
על השולחן החום והנמוך של הסלון, את איירין אדלר מתענגת על
שרלוק הולמס, על השולחן בסלון של ההורים!

אלוהים!!! רק שלא יתעוררו.

איירין ישבה על שרלוק ונראה שהייתה עירומה ברובה מלבד זוג
כסיות ארוכות ארוכות ואדומות וזוג ביריות שחורות ודקות. שרלוק
היה חבוש בכובעו האפור והמצחיק.  

וזהו.

ראיתי שהוא גמור, ראיתי ששרלוק היה מחוק. מתודלק אבל מחוק.
- 'אסקיוז מי,' כיחכחתי בגרוני, אבל הם לא התייחסו אלי,
- 'שרלוק ואיירין מה אתם בדיוק עושים בסלון של ההורים שלי?'
ניסיתי לפנות אליהם שוב אבל ללא הועיל,
- 'מי זו איירין?' שמעתי את אבי צועק פתאום מחדר השינה,
- 'איירין היא האישה היחידה ששרלוק באמת אהב, היא גם האלתר
איגו שלו,' עניתי, ואז שרלוק פנה אליה,
- 'רחמים איירין, אני מותש,' אבל איירין המשיכה בשלה והכתה בו
עם השוט הקצר שלה, ושרלוק הסתכל אלי פתאום,
- 'הלפ מי, פליז, אני בכלל בעניין של פיונה,' הוא ביקש,
- 'איזו פיונה? פיונה של שרק,' שאלתי?
- 'כן, כן, פיונה של שרק, ואולי בעצם, אפילו שרק בעצמו,' הוא
ענה לי והסתכל שוב על איירין,
- 'איירין, רחמים איירין , Please, אני גמור, רחמים, חרמים,
חרמ, חיר . '.
'סבאח אל חיר, סבאח אל חיר,' מעגל הרופאים ניצב סביבי שוב,
ביקור רופאים שני. אבל למה באמצע החלום חשבתי, ועוד בדיוק
באמצע עם שרלוק ואיירין. אווהה איירין.

בסיום הביקור הבטתי סביבי, מתרגל לירוק/לבן של הקירות,
לסדינים, לוילונות. קרוב לחלון שוכב החייל שצעק בלילה לחובש,
ובינינו שוכב חולה נוסף שנראה בערך בגיל של אבי.
- 'צ'יפאצ'ה?' שאל אותי החולה הנוסף באחת הפעמים שפקחתי
עיניים, 'ציפאצ'ה?'
- 'יוק, קוסונאם,' עניתי בהונגרית, הכי דומה לרומנית שהיה לי,
מבין תוך כדי שהקפה של הבוקר לא יגיע היום. שלא לדבר על
הסיגריה הירוקה.

'חייל, רומני ואני,' התחלה של בדיחה סוג ג', כמו שם המחלקה בה
אני שוכב.

כשהחום היה יוצא להפסקות ומזדחל מתחת לשלושים ותשע, הייתי שומע
את אבי משוחח עם שכני לחדר במלל רומני לא ברור.
- 'משהו נראה לי חשוד בחבר החדש שלך,' אמרתי לאבי שהגיע לביקור
אחרי הצהריים,
- 'מי?' שאל אבי,
- 'הרומני.'  עניתי, אבל אבי לא הגיב ואני ניסיתי להיזכר בכוח
מהיכן מוכר לי הרומני

'למה הוא כאן?' שאלתי בערב את האחות הקווקאזית, 'יש לו משהו
בבטן תחתון וגם בעיית שמיעה', היא ענתה, ובאמת הבחנתי בתחבושת
הגדולה שהונחה על האוזן הרחוקה ממני.
ושוב התעייפתי, שמעתי שהאחות התימניה אומרת עליה שרק לפני
שבועיים היא הגיעה למחלקה, ועדיין לא התרגלה לרוטינה. אבל אני
מחכה ללילה, לחום הפנימי. לקווקאזית שלי.

נרדמתי. התגלמתי. שוב.

ישבתי בגונדולה חומה וארוכה בוונציה, הייתי לבדי לגמרי, שטתי
באיטיות מתעלה לתעלה, אני והמשוט או שאולי זה היה עם השוט של
איירין? וואלה, בתזכריש, שקט מסביב, שקט מאוד, לא ראיתי אנשים
כלל, רחש קל של אדוות מים קטנות עוטף אותי ואת הגונדולה, אני
נרגע, רוח נעימה חמימה מלטפת את הפנים, הבתים סביבי ממש יפים,
הקירות החיצוניים עטופים כולם בצבעים נעימים, אדום וירוק, הרבה
כחול וקצת צהוב.

מרחוק, מבעד לעיקול הבתים, ראיתי שמתקרבת לעברי סירת מנוע
חדישה ורועשת, אחרי כמה רגעים עצרה לידי הסירה משום מה.
- 'מיר מיסטר, מיר,' פנה אלי המשיט ברוסית,
- 'שלום עליך,' עניתי בעברית, מוזר קצת חשבתי, איטליה כאן, למה
ברוסית?
- 'דוברה אוטרו' הוא ענה חזרה,
- 'דוברה, דוברה, ' עניתי לא מבין,

'דוברה אוטרו, מיר, דוברה אוטרו.' שוב בוקר, סיבוב רופאים
שלישי. שני רופאים במבטא גחנו מעלי.

הריטואל של הרופאים העוברים בחבורה ממיטה למיטה הזכיר לי קצת
את סיבוב המתים שהיינו עושים בלול בכל בוקר. בכל אופן לפני
שהסבנו את הלול למשהו אחר. שותים קפה, מעשנים קצת, וצועדים את
הלול הלוך חזור מקצה לקצה, אוספים מתים וממשיכים בשגרה.

בהמשך היום הגיע אבי לביקור נוסף, הכין לעצמו קפה שחור בכוס
קרטון חד פעמית והתיישב לצדי,
- 'תגיד אבא, הרומני ששוכב על ידי זה לא ההוא שגנב את עובדיה?'

- 'לא נראה לי, תעזוב אותו כבר בשקט, בסך הכל איש נחמד וגם
מדבר את השפה, תענוג!' לפני שאבי הלך הוא זרק 'ותתרחק כבר
מדוד-עובדיה, הוא לא בשבילך.'
לאחר שנפרדנו נזכרתי שדוד-עובדיה סיפר לי שאיזה עו"ד רומני
תחמן אותו בעסקת הנדל'ן שלנו. אבל בגלל ריח האלכוהול שנדף מפיו
באותו לילה התעלמתי מרוב דבריו.

נרדמתי. שוב.

חזרתי בחלום ללולים של מטה, ירדתי בזהירות במדרגות של המנהרה,
הסתכלתי על צבע האפרסק בו צבענו את הקירות ובדקתי את צנרת
החמצן המיוחדת ואת התאורה שהאירה על העלים הירוקים. אחר כך
ארגנתי בזהירות את ארגזי הדשן במערום מסודר, ובדקתי גם שהטפטוף
מונח במקום בכל אחד מהעציצים, חשבתי שבדור הבא הכל יהיה
הידרופוני.

תוך כדי שסידרתי את הציוד לאורך המנהרה חשתי לפתע בשקט לא
אופייני שהשתרר סביבי, חששתי שצנרת החמצן החדשה הפסיקה לעבוד,
וגם האור כבה לו ככה פתאום, נלחצתי קצת, הדלקתי את האור בנייד
והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות. הרגשתי מחנק צורב תוך כדי הטיפוס
במדרגות.

התעוררתי.

אני במחלקה. שקט כאן, שקט מידי, רחש החמצן נעלם, צביטה לוחצת
בחזה. אוויר!
זחלתי לאחור על המרפקים ולחצתי על כפתור החירום. חיכיתי,
'חמצן,' לחשתי בצרידות, 'אחות, אחות,' יהיה בסדר חשבתי, יהיה
בסדר, התכווצתי כולי עד ששמעתי את הוילון מוסט, האחות התימנייה
עמדה מול המיטה ושאלה,
- 'מה קרה לך?'
- 'אוויר,' השתעלתי,
- 'המממ, אהה, כן, רגע, אתה פשוט הפלת את המסכה, לא נורא,' היא
סידרה לי מחדש את הצינורות וניגבה את פני המזיעות והמכווצות,
- 'אתה צריך עוד משהו?' שאלה והניחה עלי יד נעימה ומרגיעה,
- 'לא, לא,' השתעלתי וחייכתי במבוכה לאחות התימניה הרזה,
- 'אני יודעת שאתה והחייל קוראים לי התימנייה זה בסדר', היא
חייכה בחזרה ויצאה מהחדר.

נרדמתי וחלמתי. שוב.

טינקרבל ופיטר פן ריחפו מולי בטנגו ארגנטינאי סוער ולוהט,
עמדתי לצד שולחן מוגבה עם כוס מאטה חומה-כסופה בידי הימנית
והסתכלתי עליהם, הם נראו לי באותו הגודל, שזה היה קצת מוזר, כי
זכרתי שטינקר אמורה להיות קטנה ביותר, פיטר היה לבוש בבגדי עור
ירוקים והיא בורוד דהוי מבד לא מזוהה, הם רקדו צמודים, אגן
לאגן, נראה היה שפיטר רוצה לנשק אותה אבל טינקר לא נתנה לו,
היא אמרה לו משהו אבל היה קשה לשמוע, הייתי רחוק יחסית.

המולה נשמעה לפתע מכיוון הכניסה למועדון, מבעד לקבוצת האנשים
שעמדה שם ראיתי שהגיח אדם עם כובע פיראטים מוזר ואיזה אביזר
מעוקל ומנצנץ ביד, הוא צעד מהר למרכז המעגל והחל צועק על פיטר
וטינקר, 'ביטר תתעורר, טינקר תתעוררי,' לא הבנתי למה מנסה הוא
להעיר אותם, הם רקדו.

התעוררתי.

'סבאח אל ח'יר, בוקר טוב', סיבוב מתים רביעי. סליחה, סליחה,
סיבוב רופאים. לפי הפרצופים שעשו אלו שעמדו סביבי הבנתי שאני
ככל הנראה מסריח, אני חושב שלא התקלחתי כבר כמה ימים.

אף אחד לא ביקר אותי לאורך כל היום. אז ישנתי רוב הזמן ומידי
פעם דפדפתי בעיתון, בצהריים שמתי לב שהזקן שלי התארך ושירדתי
קצת במשקל, שווה להיות חולה לפעמים חשבתי.

הזמן הולך כאן לאיבוד, נוזל ונעלם עם האינפוזיה, יום הופך
ללילה, אינפוזיה מלטפת את הוריד, והחמצן את הנחיריים, מקלחת,
פיפי, חום פנימי, רוטינה.

התגעגעתי לצמחים שלי. להתמתח במיטה, התגעגעתי לקפה של הבוקר,
לסיגריות המגולגלות, לסידור עם תקווה השכנה, התגעגעתי לכל מה
שהיה החיים שלי מחוץ למחלקה.

לקראת הערב בקשתי מהאחות התימנייה שתביא לי בלון חמצן נייד
על-מנת שאוכל להתקלח.
- 'אתה צריך עזרה במקלחת?'  
- 'מה, המ, את שואלת אם אני רוצה עזרה?'
- 'כן.'
- 'אהה, אני, אני אחשוב על זה בסדר, עד שתחזרי עם הבלון,
אוקיי?'
- 'בסדר גמור.'  אמרה והלכה.

בעודי ממתין לבלון ולאחות התימניה שתחזור, נעץ בי הרומני זוג
עיניים מקנאות, ולפתע שב וחזר אלי זיכרון המפגש החטוף בינינו.
קיוויתי שהוא לא זיהה אותי והחלטתי להתקלח לבד, הייתי צריך
להתרכז בעניין של הרומני, וגם כי בכל זאת, לא נעים. חשבתי
שכאשר אשתחרר מבית החולים בוודאי אצטער על כך שהתקלחתי לבד.
בטוח.

התקלחתי לאט עם הבלון הנייד, חזרתי בזהירות למיטה ונרדמתי.

חלמתי שאני שט במפרשית, אבל במקום לשוט בים אני שט במדבר
בספינת מפרש השטה על גלגלים.
אל תורן המפרשית הגבוה היה מחובר מפרש ברזנט ענק עליו נכתב
בספרות גדולות ושחורות 'ארבע מאות ועשרים', המפרש חתך את
מישורי צין שבהר הנגב, וראיתי שבשמיים, ממש מעליו, מרחפת
עוזניית נגב שחורה וענקית.

עמוד ענן מדברי בניחוח ארבעה מאות עשרימי החל מקיף אותי מכל
עבר, המהירות הלכה והתגברה, ומתוך הענן הלבן והרך שהקיף אותי,
הגיחו לפתע שוטרים רכובים על גמלים עם שתי דבשות שסגרו על
המפרשית מכל הכיוונים, הם משיגים אותי חשבתי ונבהלתי.

לכל השוטרים היה שפם 'אברשה' עבות, הם היו לבושים במדים של
הלגיון הירדני וצעקו לי 'Cowboy, Cowboy, בוקר, תתעורר, בוקר,'
הלגיון הירדני מדבר בעברית חשבתי.

'בוקר טוב, בוקר טוב,' פקחתי עיניים, אבירי השולחן העגול נעמדו
סביבי, אפשר היה לחשוב שאני באמצע אתר דולמנים עתיק ברמת הגולן
או באירלנד, סיבוב מתים חמישי. עדיין לא משחררים אותי.

אחרי ביקור הרופאים התחדדה בי ההבנה שהרומני אינו שוכב כאן
במקרה, וכנראה שלדוד-עובדיה יש יד בדבר. או משהו.

נזכרתי שלפני כמה ימים שמעתי על בחור שהלך ברחוב ללא תנוך
אוזנו, מה ששופך מעט אור על בעיות השמיעה של שכני הרומני לחדר.
נרדמתי.

שוב התעוררתי מחלום, או לפחות כך חשבתי, התעוררות חלקית,
הרגשתי לחץ על הבטן והחזה, רואה שמעלי שוכב הרומני שאוחז בידי
הימנית ומחפש את האוזן שלי, הוא לחץ חזק את המרפק שלי לבטני
התחתונה, מביט בי במבט משונה ולוחש לי בקול רך 'יש לך דופק
תשעים וחמש, תסתובב בבקשה רוצה מודדת חום פנימי.'

נרגעתי, זו רק האחות, וזו רק עוד הזיה.
אז הכל טוב. הכל טוב.

הסתכלתי על הקווקאזית שלי בשלווה סטואית מוזרה, מבין לפתע
שהסיפור עם הרומני מתחיל להריח לי פתאום כמו רוח מזרחית.
שים לב חשבתי, רוח מזרחית חזקה מגיעה.

ספרתי שוב טיפות אינפוזיה. נרדמתי בטיפה השש עשרה. כמובן.

בוקר. סיבוב רופאים. שישי.

חוש הטעם התחיל לחזור לעצמו, התאוויתי לסופגניות אשל מלאות
בנוטלה. התאוויתי לסטייק אנטריקוט עם מלח גס ופלפל שחור.
די כבררר, אני מת לצאת מכאן.

כשהסתיים ביקור הרופאים הסטתי את הוילון המפריד ביני לבין
הרומני וגיליתי שהמיטה ריקה,
- 'איפה האיש' שאלתי בלחץ את החייל שנשאר בחדר, - 'איפה הוא?'

- 'אומרים שבלילה הוא מת, זיהום באוזן ובקיבה, לא ממש ברור,'
ענה החייל,
- 'מה, אתה בטוח?'
- 'כן, זה מה שאמרה הקווקאזית בבוקר,' הוסיף החייל והשתתק.

השבת השניה בבית החולים עברה בלהג דיבורים בלתי פוסק. אני לא
זוכר שנרדמתי וכנראה שגם לא חלמתי אבל הנה הוא הגיע, סיבוב
הרופאים השביעי, 'אתה מתאושש, עוד קצת, אני מבטיח שתזכה לעוד
הרבה קרעחצנים' בחייך,' אמר הרופא התורן.

ועוד יום עבר.
ועוד לילה. גם.

ועברו כבר יומיים מאז שהרומני נעלם, וכבר לא השתעלתי, והוציאו
לי את האינפוזיה והלכתי לשירותים לבד, והתקלחתי בלי בלון חמצן
נייד, אפילו יצאתי לסיורים איטיים במחלקה.

וגם עישנתי קצת. רחוק מהמחלקה. ברור, שלא יראו.

וכבר לא חלמתי. אני כנראה מחלים, מחלקת החלומות המוזרים נסגרה,
ושרלוק כבר לא נראה בין הקירות הירוקים של המחלקה.

'שלום, בוקר טוב, מה שלומך?' ביקור רופאים שמיני.
שוחררתי. נס פח השמן.

הוחזרתי לשיגרה.

למחרת בבוקר שבתי לסיור איטי בלול, באתי לראות בעיניים שהכל
בסדר עם התרנגולות של מעלה והגידולים של מטה. והכל היה בסדר עד
שישבתי בערב עם דודובדיה בפאב הקבוע שלנו.

דיברנו על המנהרה תוך כדי שאני מנסה להיפרד סופית מפנימית ג',
מהפריחה בצוואר סביב המקום בו נחו צינורות החמצן ומשיטפי הדם
בורידים בהם הוחדרה האינפוזיה,
- 'הייתי בצהריים בביקורת במחלקה, באתי לומר שלום ותודה
לקווקאזית, אבל אמרו שהיא חזרה לטביליסי,' סיפרתי לדודובדיה
ששוב היה שיכור.
- 'הרומני הלך, והקווקאזית עשתה אחלה עבודה', הוא אמר פתאום.

לקח לי כמה שניות לעקל את מה שהדוד אמר,
- 'מה?! מה היא עשתה?' שאלתי, ודודובדיה הסתכל עלי פיקח וחד
לפתע.
- 'נעלמת לכמעט שבועיים מעל פני האדמה, ושכחת בכלל שפגשת את
הרומני יומיים לפני שנכנסת למיון, מזל שהוא לא זיהה אותך,
ומישהו היה צריך לטפל בעניינים, לא?' הוא המשיך,
- 'ובינינו, נראה לי שרק עכשיו הבנת לאן נכנסת. לולים של מטה
זה לא עסק ללולנים של מעלה.' עובדיה קלט שהופתעתי והמשיך,
'יא-זלמה, אתה צריך לבחור בין החפיסות או לבנה רגילה או זו
הירוקה.'

'תבחר!'