"החיים זו תקופה קשה," אמר פעם איזה זקן איסלנדי או סיני או
מישהו. ואצלי הייתה זו חתיכת תקופה ארוכה, ארוכה במיוחד, מאה
ועשרים ושתיים שנה.
וכמו כל דבר טוב בחיים גם תקופה זו הסתיימה והחזרתי מפתחות
לקב"ה. סיימתי את המרוץ זקן ואחרון, כל חברי נפטרו מזמן, גם
אשתי, גם בני בכורי, אללה ירחמם.
רק אתמול עוד קטפתי בזהירות קלמנטינה כתומה בחצר ביתי, והנה
עכשיו אני מונח בחדר קטן עם צמר גפן דחוס בנחיריים, ממתין
שיבואו לזהות אותי רגע לפני שקוברים. כן, זה קצת משעשע הקטע
הזה של הזיהוי רגע לפני הקבורה, זה קצת מבהיל בהתחלה אבל אז
מתרגלים לנוכחותו של המת. מספרים עליו בדיחות.
תנסו.
ומי יבוא להלוויה שלי? המשכתי להרהר, מי יבוא? שאלה קצת
מכבידה, כי כל החיים אנחנו במרדף אחר הכבוד, וכאן הא-רגע של
הכבוד הא-אחרון, ואני שדווקא יצאתי בסדר בסיפור הזה של הכבוד,
שחלקתי כבוד לכול החברים כולם ולא החסרתי איש או אישה, מרגיש
כאן קצת כפיות טובה, השאירו אותי אחרון לכבות את המדורה.
וברשותכם לא אכנס לתיאור הקשיים בגילי בכל הקשור לכיבוי
מדורות.
אז בטח תבואנה להלוויה שתי בנותי ויבואו גם הנכדים והנינים ויש
גם כמה חימשים. אני לא ממש מכיר את החימשים, למרות שכולם ביקרו
אותי לפני שנתיים ביומולדת מאה ועשרים.
אחד החימשים שאל אותי, "סבא, תגיד, מה מברכים את מי שהגיע לגיל
מאה ועשרים?" ואני חשבתי שאפילו שהעפלתי בגילי מעל משה רבינו,
ומעל הלל הזקן גם מעל ורבן יוחנן בן זכאי אין לי תשובה טובה
לתת לחימש שלי.
אבל כבר לא יבואו חברים. וגם לא הבן. אללה ירחמם. מתים.
נזכרתי גם שתמיד היה לי חלום שכל הנשים שהיו בחיי תגענה ללוויה
שלי, שכולן תבואנה באוטובוס מיוחד מתל אביב עד הקיבוץ, מהמרכז
עד המדבר. אבל גם הן כולן כבר מתו, כל הנשים השמחות, כל
השיחות, כל הריגושים כולם דעכו והיתפוגגו.
נשאר רק זיכרון עמום.
לפני כמה חודשים התקשרו מגינס בשביל לאמת את השמועה, בסיום
השיחה הם ביקשו שאעדכן אותם על מועד הלוויה, ואני כמובן
חייכתי, והסכמתי.
אחרי השיחה שתיתי קצת וויסקי, וניסיתי להבין האם זה טוב או רע
להישאר אחרון, ובדקתי גם ברשת, והתברר לי שלא נותרו עוד אנשים
חיים משנת המודל שלי. גם לא אצל האספנים, גם לא מוקפאים. אני
פג תוקף, דג זקן שנסחף עם הזרם, הבנתי שהייתי צריך לדעת מתי
לעזוב.
ביקשתי בצוואה שיקברו אותי על הגבעה לצד ההורים, ולצד הבן,
שיהיה נוף יפה לכל מי שמגיע, בקשתי גם שינגנו בלוויה איזה קטע
נוגה בגיטרה, אולי את "Stairway"? ואז את "אדרלזי" של גוראן
ברגוביץ' באקורדיון, תמיד אהבתי את גוראן ברגו, ושמעתי שהוא
הולך טוב לאחרונה בלוויות של צוענים, ונראה לי שיתאים גם
להלוויה שלי.
ביום ההולדת האחרון שלי ביקשתי מנכדיי שיהיה שמייח, שלא יהיה
עצוב מידי, ושאם אפשר שיספרו בדיחות, כיוון שעצוב זה לגמרי
עצוב, וחבל, להגיע לגילי, מאה ועשרים ושתיים, זה בהחלט מאורע
משמח.
הובילו אותי באוטו עד לגבעה, והיו שם הרבה אנשים, אז אני כנראה
סוג של סלב ממרום גילי, היו גם כל מיני רבנים, והגיעו כמובן
הרבה אנשים מהקיבוץ, וחברים של הנכדים וגם קצת חברים של הבת,
היא בכל זאת בת תשעים ואחת, כבר לא ילדה. והיה גם נציג של
גינס. שבא לראות את הניירות ולבדוק שאני באמת מת.
באמת.
והיו קצת נאומים, אבל לא ממש התעמקתי בהם, הקשבתי לקטעי הנגינה
היפים, התרגשתי מהנכדים שניגנו, הם כבר לא ילדים, ואז רגע לפני
שהכניסו את הארון הסתכלתי על הנוף, חטפתי נשימת מבט אחרון,
ונזכרתי שפעם פעם, כשהבן שלי היה בערך בן חמש, קצת אחרי
שלימדתי אותו לרכב על אופניים, רכבנו יחד בשדות עד פתח בית
הקברות שעל ראש הגבעה, זו הייתה הפעם הראשונה שלו במקום, לא
הסברתי לו מה המקום או מה מציינים המלבנים המוזרים שבלטו
מהאדמה, ואז הוא עוד טרם ידע לקרוא.
הוא פשוט עמד בשער והסתכל מסביב בשקט בשקט, ואז פנה אלי ואמר
"אבא, זה כמו גן עדן פה, כמו גן עדן."
ילד בן חמש, מה עוד אפשר כבר לבקש. |
