אני כבר לא יכול להשתין יותר בשקיות ה "נסטי" או לעשות את מספר
שתיים בקסדה המצופה בשקית ניילון במסדרון האחורי של הטנק.

זה צפוף ומסריח בטירוף.

ה "נסטי" אגב, זה בגלל המראה המיוחד של פיית השקית ולא בגלל
הטעם.  

תדמיינו.

זה היום העשרים ואחד ברציפות שאנחנו "מבלים" בתוך אותו הטנק
ברצועת הביטחון.

בונים מאחורינו איזה מוצב, ואנחנו מאבטחים את הבניה כבר שלושה
שבועות ביחד עם עוד שלושה טנקים, אנחנו שומרים על הדחפורים
שחופרים כאן במהלך היום. קוראים לזה מתכונת מבצעית ארוכה, זה
לא מארב וזו גם לא בחינת בגרות, זו "מתכונת מבצעית ארוכה."

פעם ביום אנחנו זורקים את שקית הצרכים דרך אחד החרכים בסימן 4,
ופעם בשבוע מגיעה אספקת אוכל מאובטחת מהגבול. בפעם האחרונה
האספקה הגיעה באיחור של יומיים, אז המט"ק הכריז על  קיצוב
באכילת קבנוסים.

אני מכיר את התחביבים של כולם, את המשפחה, את החברה היפה של
המט"ק, את הסטייה של הטען/קשר, ואת הבדיחות הגרועות של התותחן,
וגם את צבע התחתונים, טוב זו לא חוכמה גדולה, אף אחד כבר לא
מחליף.

מחר על הבוקר אמורה להגיע פלוגה ב' ולהחליף אותנו. מחר. עשרים
וארבע שעות. אלף ארבע מאות וארבעים דקות. ובינתיים, כל שש שעות
אנחנו מתחלפים בשמירה, ומי שלא ישן משחק במנקלה. במנקלה אגב,
יש 48 גולות, שזה בדיוק כמו מספר הפגזים שיש לנו בטנק.

כל כך הרבה פגזים וכלום לא קרה במשך עשרים יום ולילה.

כלום!

מסריח מחרא. מסריח מזיעה. מסריח מפיפי.
ואי אפשר לעשות ביד. מביך.
מה אנחנו עושים פה?
פחד ושעמום.
רוצה ים, רוצה קולנוע, רוצה את החברה. אהה, אבל אין לי בכלל
חברה.

לפני עשרה ימים בערך הודיעו בקשר מהמפקדה, "הגיזרה שקטה, אתם
יכולים להתרענן רבע שעה בחוץ".
הרשו לנו פיפי קצר, רבע שעה, עשרים קילומטר מהגבול. בין ג'זין
לבופור.
פיפי, בצהריים, עומדים ומשתינים מול כפר לבנוני בשם אראמתא,
מכירים?
ובלילה, כל לילה, כל הלילה, אני מתכווץ.

יוסי המט"ק, נוני הטען/קשר, אבנר התותחן ואני הנהג. כולם
מפחדים בלילה.
ליוסי יש חברה שרוצה להיפרד ממנו. לאבנר יש חלומות על הפאב
שיקים בחיפה תחתית, ולנוני יש אבא שנפטר חודש לפני שעלינו לקו
והוא בכל זאת התעקש לבוא. ולי אין תוכניות, כלום, אני בעיקר מת
מפחד, אני מלוכלך וכועס, ולא יכול להיות יום אחד נוסף בטנק
הקטן הזה, ב "קטנק" כפי שקראתי לו או ב "קטנקלה" כפי שכינה את
המרכבה שלנו יוסי המט"ק כל פעם שהיה מנצח במנקלה.
קטנקלה, הוא קרא לקטנק שלי.

אבל אני לא יכול יותר.
לא יכול!
תכף יורה במישהו.
יורה במשהו.
יורה צרור.
יורה פגז.

אתמול פתחתי את הדלת האחורית וצעקתי על יוסי המט"ק שאני בורח,
הוא תפס אותי בחולצה ומשך אותי בחזרה, ואני הרמתי עליו יד.
וקיללתי, "יא-בן זונה! "הלוואי שהחברה היפה שלך תמות," מזל
שנוני התערב ותפס אותי מאחורה.
אבל אוטוטו המשמרת האחרונה, אני התורן האחרון. אוטוטו ייגמר
הלילה.

שתיתי קפה שחור לאט, שפשפתי את העיניים והכנסתי את הראש למשקפת
הלילה.
אחרי שעה בערך זיהיתי תנועה מימין. אני נדרך. לפחות נדמה לי
שיש תנועה. ואז תנועה משמאל. חזירים?
לא איכפת לי!
יש כבר פגז מוכן בקנה.
שרק יבואו, סופסוף, שרק יעזו, שיבואו, שיבואו! אני יורה, אני
מכסח להם תצורה, אני יורה, דם, יצא כאן דם!

לחצתי, צרור ארוך, ואז עוד אחד, והטנק מימין באינסטינקט של פחד
ירה פגז, ונוני התעורר, וצרחתי עליו, "תירה כבר נוני, תירהה!"
"על מי?"
"לא משנה, יש פה תנועה, תירההה!"
נוני טען וירה 3 פגזים אחד אחרי השני, והטנק לידינו התחיל גם
הוא לירות.
"תפסיקו עם הפגזים יא-מפגרים! מה קורה לכם?", צעקו בקשר
מהמפקדה.
יוסי ואבנר התעוררו לגמרי.

עצרנו.
שעה לזריחה.
אם פלוגה ב' תגיע, אנחנו חוזרים.