בדצמבר 2021 ערכנה עמליה רוזנבלום ראיון עם י.ב. שנגנז על פי
בקשתו. להלן עיקרי הדברים.

ספרך האחרון הוא אסופה של דפים ריקים, ועל הכריכה כתוב בדיו
שחורה משחור "FUCK THE SYSTEM". הסבר?

אין ולא יהיה הסבר. זה לא תפקידי להציע הסבר ולא ענייני. ברגע
שמישהו כותב משהו, אפילו מילה אחת, הוא צריך להבין שהוא לא חי
לבד באמצע היער.

לא הבנתי. הוא לא לבד ביער ו...?

וברגע שהוא פרסם משהו זה כבר לא שלו. בכל המובנים. אין לו שום
זכויות על זה.

גם לא זכויות יוצרים?

גם. אין שום הגיון בצורה שבה מוכרים אמנות כיום. לא מוזיקה, לא
ספרים, לא סרטים. אדם משלם כסף עבור היצירה, היא צריכה להיות
שלו נקודה.

תרחיב קצת בבקשה.

אם שילמתי על כרטיס לקולנוע, לא ייתכן אחרי שבוע בא לי לראות
שוב אני צריך לשלם שוב. המחיר צריך לשקף את העובדה שרכשתי את
היצירה לצמיתות. אני צופה בה בקולנוע ומחכה לי עותק שלה במייל.
הדבר היחידי שאסור לי לעשות עם העותק הזה זה להרוויח ממנו כסף
בעצמי. וזהו.

ומה לגבי שירה? השירים שלך נגיד?

מי שקונה את ספרי השירים שלי מקבל עותק דיגיטלי חופשי מתלות
באפליקציה כזו או אחרת. הוא יכול גם לערוך את הטקסט. עלכריכת
הספרים שלי כתוב "ללא זכויות שמורות"

רגע, אם אני משנה פסיק בשיר שלך ומפרסמת אותו שוב? זה שיר חדש?
אין לך זכויות עליו?

לא, אין לי זכויות עליו מרגע שפרסמתי אותו גם בלי שערכת כלום.
זה לא שלי עכשיו יותר. למצוא משמעות במילים או לפרש זה עניין
שלך.  

מעניין. אבל אם כך אין לך גם אחריות לדברים שנכתבים? לדוגמה
בשיר שלך "סליחה" אתה מציע להרוג 6 מליון גרמנים. זה לא שלך?
אתה לא רואה צורך להסביר את הדברים?

תראי אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי. אבל מילים על דף דורשות
אחריות? אנחנו חיים בעולם שבו אף אחד לא אחראי על כלום, ואני
על מילים צריך לתת אחריות?

אף אחד לא אחראי על כלום? יש לך דוגמה?

כולם קמים בבוקר והולכים לעשות כסף. הכסף הזה הוא שורש כל רע,
הוא הביא עלינו חורבן, מלחמות, רעב, עוני. את לדוגמה מקבלת כסף
עבור עבודתך ואז קונה איתו מכונית. איפה האחריות שלך לשלום
כדור הארץ? לזכויות של העובדים במפעל שמרכיבים בו את המכונית?
לפועלי הנקיון שמועסקים בסוכנות הרכב בלי זכויות? אין לך
אחריות. אבל אני על מילים אקח אחריות?

וואו. לא ידעתי שאני כזאת חסרת אחריות. מה עוד עשיתי בחוסר
אחריות?

זו לא את. או אני או מישהו ספציפי שבוחר. הקפיטליזם והכסף של
הגלובליזציה יצרו עולם שבו האדם משוחרר מאחריות. גם אם תרצי
לקחת אחריות זה לא אפשרי.  כי אין לך איך לדעת את מי את מנצלת,
רומסת והורגת כשאת קונה מוצר. ואפילו אם המידע היה קיים, היית
נשארת בלי אוכל, בגדים , בית ועבודה אם היית שומרת על העקרונות
שלך.

אז בעצם אין לנו עקרונות שאפשר ליישם ולחיות על פיהם בחברה
המודרנית?

ממש ככה. יש רק צביעות, העמדת פנים שכל זה קיים. לאף אחד לא
אכפת שבכל עשור מתים 6 מליון ילדים שנוצלו לעבודות במזרח כדי
שיהיו לנו מוצרים זולים. לא קמה סערה, לא יצאו למלחמה על זה.
אבל מילים שכתובות על נייר , כמו השיר שהתייחסת אליו, עוררו
בזמנו סערה. זו הצביעות, זה השקר של המודרנה.

בגלל זה כתבת על עצמך - היו לו פעם עקרונות, והוא היה מוכן
למכור את כולם, אבל אין קונים ?

זה נכתב על עצמי אבל נכון לגבי כולם. אם היו לי עקרונות הייתי
כבר מת.

מת? איך ומתי? באילו נסיבות?

הייתי לדוגמה נוסע בזמנו לצפון עיראק להלחם נגד דעאש יחד עם
הכורדים. הייתי נוסע עכשיו לאיתמר ומתחיל לפרק את המקום עד
שהיו עושים בי לינץ. לא חסרות דוגמאות. אבל זה לא רלוונטי,
איבדנו את המשמעות ולכן גם את היכולת להשפיע על העולם.

לשירה, לאמנות, אין כל השפעה? אז למה לכתוב? למה לפרסם?

זו שאלה טובה, אפילו מצויינת. אם לדוגמה לא נפרסם את הראיון
הזה, (כפי שאכן קרה, ע"ר)
מה יקרה? אם נפרסם אותו מה יקרה? מישהו יזדעק, ישלח לכם כמה
מכתבים למערכת, חלק תפרסמו, יהיו תגובות, מישהו משועמם שוב
יפרסם איזה שיר פרובוקציה שכתבתי פעם.  נו ו...? וכלום.

מה לגבי ההשפעה על הקורא? על הכותב? משמעויות אישיות,
ציבוריות?

זה בטל בשישים, אין לזה משקל. בהעדר יכולת להתחבר למציאות
ולנהל אותה, נפוצה מאוד הגישה שמקדשת את המשמעות האישית של כל
אחד מאיתנו. זה תרבות אגו נטו, המיקוד הזה בעצמי הוא בלתי נמנע
אבל יוצר ניתוק, חרדות ולחץ נפשי, שבתורם מגבירים את הניתוק
ומעצימים את עצמם.  ילדים לא חולמים לשנות את העולם, כי זה לא
אפשרי יותר. הם לא רוצים להמציא משהו או לתרום לאנושות, הכל זה
רק - להתפרסם. שיהיו לי עוקבים. שיעשו לי לייקים. שיהיו לי
מנויים. וזהו, לא יותר.

אבל בכל זאת, אני יכולה להעיד שחלק מהטקסטים שלך שינו את חיי.


באמת? אני חושב שסתם נדמה לך. מה לדוגמה את חושבת בטעות שעשה
שינוי?

אני חושבת שהמחאה שלך נגד תרבות השכול, בשילוב הכאב האישי
בשירים על מלחמות ומוות, נגע בי ובאחרים ועיצב דעות.

אוקיי, ואז מה קרה? פסטיגל הזכרון (כינוי ליום הזכרון, ע"ר)
התבטל? נינט לא עולה לבמה מצועפת כולה באבל מעושה ושרה בקול
חנוק מדמעות מול כל האומה שמקבלת אורגזמה?

לדעתי חל שינוי. אולי קטן, אבל שינוי.

אין ולא יהיה שינוי. בישראל כולם מכורים לזה, זה כמו מזוכיסטים
אלא שאין סדיסט במשחק הזה, אנחנו מלקים את עצמנו עד שזה נגמר.


בגלל זה פרסמת ספר שירים ריק? שהכותרת שלו היא מחאה נגד
הממסד?

בישראל כולם הממסד. אני ואת גם הממסד, אין פה כלום חוץ מממסד.
והספר לא ריק.

לא ריק? יש בו 541 עמודים ריקים!

הם לא ריקים, הם מחוקים. אלה כל השירים שלי, שאני אישית מחקתי.
כל דף שהודפס, היה בו שיר שלי שאני מחקתי בעצמי אות אחרי אות.


זה גילוי משמעותי. ממש סקופ אתה נותן לי כאן. אז הגימיק הוא
המחיקה? למה בעצם הרגשת צורך?

זה לא גימיק. לכתוב את המילים, כל מילים, חזק בדיוק כמו למחוק
אותן. זו אמנות שהיא גם החיים. ככל שמתקדמים , בגילי (78, ע"ר)
כבר מבינים שהחיים זה מחיקה של מי שאתה וכל משמעות אפשרית
שנולדת איתה, עד שלא נשאר כלום.

לא נשאר לך כלום? ככה אתה מרגיש?

למה שאני מרגיש אין קשר לעניין. זו רק המציאות, פשוטה, כואבת,
אמיתית. בעולם שבו המציאות יצאה משליטה, לא נאר לאף אחד מאיתנו
דבר. ואולי בעצם מעולם לא השפענו עליה, זו הייתה כנראה רק
אשליה.

אחרית דבר מאת עמליה רוזנבלום

הראיון האחרון עם יאיר בר, נגנז על פי בקשתו המפורשת שלא לתת
במה לפרשנות אפשרית ליצירתו. עם היוודע דבר מותו, בחרתי להביא
את הדברים כלשונם, ללא כל עריכה, בעיקר בשל תמרור האזהרה שהם
מציבים בפנינו כחברה, כיוצרים וכבני אדם. הדבר נעשה,אמנם, ללא
אישורו המפורש, אך לאחר שעות רבות של היכרות, אני סבורה שזה
המשך דרכו של מי שלא שמע לכללים, סירב להכיר במסגרות, בחוקים
ובכל מה ש "מקובל". כאן המקום לגלות, באישורו שניתן לי בכתב
כמובן, כי בעשור האחרון הייתי התרפיסטית, הפסכולגית, המטפלת
והמאמנת של האיש היקר הזה. את החוויה העמוקה הזו אני נוצרת
איתי, ואין מתאים יותר מאשר לסיים בקריאה אישית לכל אחד ואחת
מכן: קומו עכשיו, ברגע זה ממש, ולכו לעשות משהו שתמיד רציתם.
או כלשון הציטוט שהיה חביב עליו כל כך : גבירותי ורבותיי,
החיים כבר התחילו.