כל יום בשבוע זה עבודה
וזה עדיין כואב
מעבידים אותי קשה מזריחה לשקיעה,
בשכר מינימום
המס נוגס בלי רחמים,
רק מקבל את ההמחאה - הכול הולך

אין לי כרטיס אשראי,
רק עובר ושב
הכסף זז כמו במסילת רכבת,
נשפך בתחנות לכל עובר ושב

אם היה לי משהו,
שיכולתי לומר שהוא שלי
בינתיים כל מה שיש לי -
זה אותי
וגם אותי הם רוצים לקחת ממני.

את לבד במסיבה,
את רוקדת לבד,
אין לך גבר
את אומרת מילה למישהו,
מי שחושב שהוא הגבר שלך מכה אותו
את כועסת וחוזרת לבד

את יכולה להיות לבד, בודדה,
אין עם מי לדבר
בודד כאן בעיירה הזאת,
את רואה זריחות ושקיעות
אין שום מצב שאפשר לשים עליו את האצבע,
הכול שומם כמו כלום
החיוך נמחק משפתייך -
כי אין לך סיבה לחייך.

אתה בוהה כל הלילה בתקרה,
השירים ברדיו עושים חשק למות
אותם שירים כבר ארבעים שנה
דיכאון גמור -
אשכרה התקשורת מנסה לגרום לך להתאבד

יש כיסא - אולי תמצא בו עניין
אתה יושב עליו, לפחות יש לך סיגריה
אתה גומע שלוק ערק - לפחות יש לך משקה
חוץ מזה אין לך דבר -
אפילו לא זיכרונות ומחשבות
כי הפסיכיאטרים והעובדים סוציאליים מצצו לך את המוח.