היום הילדים לא עוברים את פסי הרכבת. פעם מישהו מהם ניסה לעבור
ונדרס על-ידי הרכבת. תמיד אמרו ההורים של כל הילדים - אין לכם
מה לחפש מֵעֵבר לפסי הרכבת. הילדים היו סקפטיים, עד אשר אחד
מהם נדרס. כי אין מה לחפש מֵעֵבר לפסי הרכבת, כך אמרו כל הזמן
ההורים. תישארו בגבולות העיירה והכול יהיה בסדר. שמוליק רצה
לבחון את התיאוריה הזאת. הוא ישב שעות ליד פסי הרכבת כדי לבדוק
מתי בדיוק עוברת הרכבת, באיזה שעות ביום של אלו ימים. וכשהייתה
לו מחברת מלאה ציוני זמן של מעבר הרכבת - חישב מתי בדיוק אין
רכבת. תמיד יש רכבת, חוץ מבלילה שבין שבת לראשון, בשתיים
בלילה. זה הזמן בו אני אחצה את הפסים, תכנן שמוליק. ואכן שהירח
היה גדול ועגול בשמיים וכולם ישנו, עמד שמוליק סמוך לשתיים
בלילה בין שבת לראשון ליד פסי הרכבת. הרכבת לא הראתה סימן
לבואה, אבל בוודאי זה חיזיון תעתועים. כי אם יחצה את הפסים שלא
במדויק בזמן - תפגע בו הרכבת. תצא משום-מקום לאף-מקום, ללא כל
התראה מוקדמת. תפגע בגופו קשות ותפריח את נשמתו. ואכן הוא חיכה
לשעה המדויקת, ואז כמו מהסס פסע לחצות את פסי הרכבת. רוח קרה
נשבה בעורפו, חדרה לעצמות. עלוות השיחים סביב רחשו בחרקים
וחולדות. הוא לקח הרבה-הרבה אוויר לריאות, אזר את כל אומץ לבו,
וחצה את פסי הרכבת בריצה. הוא הגיע לצד השני. הוא גילה שהוא
עדיין חי.

מחכה לירח
היא קמה לעוד בוקר של כיף. התקלחה, שתתה קפה והדליקה את
המוזיקה. לפתע קלטה אותו יושב על המיטה שלו, אל השולחן, מכווץ
ומעשן סיגריות. בוקר טוב, היא אמרה. אה... הוא מלמל ולגם
מהקפה. בוקר טוב, היא אמרה שוב והוסיפה - בוקר של כיף מצפה
לנו... קרה משהו? לא, הוא ענה. מה אתה עושה? היא שאלה. מחכה
לירח, הוא ענה. כשדיבר לא הביט אליה, נדמה לא הביט בדבר, רוחו
המדמדמת הייתה שקועה בכוס הקפה ובסיגריה ונדמה שהוא תוהה על
המוזיקה שהתנגנה חרש מהמכשיר. הירח יגיע בלילה, היא אמרה. אני
יודע, הוא ענה. עכשיו שש וחצי בבוקר, היא הייתה כמעט במצוקה.
אני יודע, הוא אמר. הספקתי להתקלח, אמרה, אוכל פת שחרית ואלך
לעבודה, אחזור רק אחרי חמש, כיף אתי. ומה אתה תעשה? אחכה לירח,
הוא ענה.