השקט הזה מתפרק בי לאט
לאלפי כינורות ולתוף
הוא מחביא את עצמו ומסווה את הקצת
מתאפק, משתדל לא לחשוף
הוא חובק את הסוד ושולח מבט
מהסס, מתלבט וחושש
הוא יודע שאין לו עוד זמן.. כי כמעט..
הבושה תכלה בו כמו אש

זה השקט שנח לי בתוך איזה כיס
כבר שנים מעלה בו אבק
לפעמים ממצולה הוא עולה ומתסיס
ואז שב אל תוכה ונחנק
ואני מגלגלת אותו על לשון
מבקשת מילה לרפואה
רק לומר לו שאף אם היה הראשון
לא עניין יש לו לכתחילה

כי השקט הזה מכרסם בי חלקות
לא נותרה בי אף עצם שלימה
הוא נוטף על לשדי במילים חלקות
ואני בו שבויה וכלימה
עוד יבוא לו היום שאפתח חלונות
אחכך בגרוני ואצעק
והשקט הזה יעלם בכלון
כשקולי לו ירעים ויצחק

אך עד אז, אויה לי, כה שבויה וכלואה
בלי מילים, בלי משפט ודבר
הוא שלי, הוא כולי, כבר הפך בעלי
זה השקט, צורר לי ומר
מה פישעי?, מה דיני? איך שתקתי עד כה?
רק אחת לו יכולתי לומר...
שהשקט הזה לי דמעה ומחבוא
עת חבר ועיתים שגם צר

שוב שותקת כעת, משרבטת על דף
המולה שרוחשת בפנים
גם קולו של הרעש הזה שחלף
לא הוסיף לי בריאות או שנים
השתיקה, יש עיתים שמובנת יותר
ומילים בלי טיפת משמעות
החירש לא מבין את עצבות העיוור
ואילם לא צוחק מכל שטות...

נאספת אליו, מתכנסת לתוך
החיבה שנוצרה זה מכבר
יציבה מסלעים ורכה כמו החוף
שאוסף את הגל הנשבר
מבינה בלי אומר ואומרת בלי קול
שעכשיו לא צריך לבאר
זה מספיק לי כעת, בשבילי זה הכל
לטיפה וחיבוק, לא יותר.