|
שוב הקמטים סביב המבט
והחיוך שכבר מכיר
את השטויות שזה מכבר
הפכו הומור כזה קליל
ואם תלך, לאן תלך
ואם תלכי, אז מי יבוא
וזה חמש עשרה שנים
את ואני - אנחנו פה
והשיער נצבע שיבה
ובחזה יש פעימה
שמספרת על קירבה
ואת השקט מנעימה
ומי אתה ומי אני?
אנחנו שניים שכמעט
לא נפרדים ולא שונים
מזמן הפכנו לאחד
שוב המבט שמייסר
כי המילה קצת עיקצצה
והעצבות, היא ה"אחר"
שמחרב את המסיבה
אבל למדנו לוותר
ולהפריד את המילים
בין אלו שאומרות יותר
גם בלי לכלול בם הבלים
את ואני - אני ואת
זה כבר חמש עשרה שנה
כמעט זקנים, אך במבט
נשארת אותה ילדה קטנה
הוא ואני - אני והוא
בלי שום סודות ובלי פחדים
כמו רק מספר ימים חלפו
קרוב-רחוק, הכי צמודים.
מוקדש לבעלי-אהובי, כבר חמש עשרה שנים ולעוד חמישים ויותר... |
|
|
לא מוכן לבלוע,
אפילו לא להכניס
את זה לפה שלי!
תראה איזה צבע
יש לזה, לבן
כזה, גועל נפש.
וראית מאיזה
איבר זה יוצא?
מין משהו מידלדל
כזה שם למטה...
איכס.
וזה עוד נמרח על
כל הפנים, כל-כך
דוחה, החלב
הזה... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.