באותו בוקר התעוררתי בכיסא של טייס. הכיסא לא היה עשוי מעור
יוקרתי ועל משענת הראש שלו לא הופיע סמל חיל האוויר הבריטי, אך
בכל זאת ידעתי מייד כשפקחתי את עיניי שאני יושב בכיסא של טייס.
זה היה מסוג הידיעות הללו שאדם מרגיש לפעמים, כמעט בטעות, אך
ברור לו שזו האמת. כך לפעמים אדם עולה לאוטובוס, ויודע שהאישה
במושב מאחריו מסתכלת עליו. לפעמים הוא אפילו מחזיר מבט, ואפילו
אם עיניה נעוצות בחלון, הוא יודע שהיא הסתכלה עליו.
הכיסא היה מונח באמצע שדה יבש על גבול המדבר. פעם , מזמן,
אנשים דאגו לשדה הזה ועיבדו אותו היטב כאשר גידלו כאן ילדים.
אך כעת השדה עמד נטוש. בקצה הרחוק ממני ניצבו שרידים של כמה
חממות ישנות. ציוד השקייה, צינורות, מפצלים וממטרות היו
מושלכים בערימות פה ושם, ותעלת השקיה שפעם הובילה מים ועכשיו
לא הובילה לשום מקום, חצתה את השדה לאורכו.  
לא הבנתי בדיוק איך הגעתי לכאן ומה אני אמור לעשות, ולכן
החלטתי לקום ולהסתובב קצת. זו דרך מקובלת להבין מה משמעות
החלום שאתה נמצא בו, חשבתי. אבל מיד עם התנועה הראשונה קדימה,
הרכינה שלפני ההתרוממות, גיליתי שאני לא יכול לזוז. הייתי
משותק, מרותק לכיסא הטייס הישן וחסר התועלת הזה, מושלך באמצע
שדה שננטש זה מכבר. לא הבנתי מה בדיוק עוצר אותי מלקום וללכת
משם, וברגע שהייתי מודע למצבי, אחזה בי אימה. מוזר איך
המנגנונים הללו המניעים את כולנו עובדים. לפני רגע ישבתי כמו
מלך בכיסא הטייס והבטתי סביבי, עד שהייתי בטוח שרק שוטטות בשדה
תוכל להעניק משמעות לחלום. לא רציתי לקום מהכיסא ההוא, אך ברגע
שגיליתי שאינני יכול לקום, נמלאתי אימה. תחושה קשה שמשהו איננו
כשורה, וחשש אמיתי שזה איננו חלום כלל.
בדופק מואץ גיליתי שאני מזיע והחלטתי לנסות ולהרגע. עצמתי את
עיניי, גם כי השמש טיפסה אל מעבר לקו האופק והתחיל להיות חם,
אך בעיקר כדי לנשום כמה נשימות עמוקות. זה לא עבד כלל. הרגשתי
את חום השמש חודר מבעד לעפעפיים הסגורים. לנשום עמוק היה קשה,
כמעט בלתי אפשרי, חסום. כאילו משקלו של השדה הזה בעופרת ישב על
חזי, על הלב שלי, ולא אפשר לי לנשום כפי שרציתי, כפי שהייתי
צריך כדי לחיות.
רק נשימות שטוחות, קצרות, מוגבלות, המסתיימות בכאב קל בצלעות
היו אפשריות.  במקום הרגיעה המיוחלת, נבהלתי מאוד. אולי בעיקר
כי הבנתי שאני נושם כך כבר זמן מה, עוד הרבה לפני שהתעוררתי.
כן, אין בכך ספק.  גם כאשר השדה הזה היה פורח, מלא בחמניות
שהפנו את ראשן אל השמש וגדלו לתפארת, גם כאשר צחוק הילדים
התגלגל בין שורות הטפטפות ונקטע בצעקות שלי, נשמתי כך.
הזכרונות שטפו אותי מהר, מהר מדי, אך לא מהר מספיק שלא אוכל
לראות בבירור את עצמי עובד בשדה, תחת אותה השמש, בלי לעצור
לנוח ולהנות מפריחה, בלי לשבת בצל, בלי לטבול את ידי בתעלת
המים המתוקים, הקרירים, ולהעביר אותה על פניי. זה השדה שלי, כך
זכרתי עכשיו, ובאימה הולכת וגוברת גיליתי לתדהמתי, שאני אחראי
למצבו המוזנח.
לא יכולתי לזוז, להזיז אפילו את ידיי, או לסובב את ראשי, וזה
מפני שהזנחתי קודם כל את עצמי. נתתי את כל כולי לשדה הזה,
לילדים שגדלו בו,  למים שימשיכו לזרום כל הזמן, כדי להלחם
במדבר השומם שמחוצה לו. דחפתי עגלות מלאות בכלי עבודה ודשן,
כאשר הילדים ציירו להם בצל ונמלאתי בזעם שהיה כבוש בהתחלה,
וכילה אותי לבסוף.
לא עצרתי בזמן, לא עצרתי בכלל, לא העזתי להפסיק את עבודת
הקודש הזו, הו כמה נמהר הייתי לקדש את השדה הזה! חיי בשדה
נפרשו לפני כמו מניפה של טעויות, מקושטת בטיפות זיעה ודם
שהצטברו במשך השנים.
באיבחה אחת, כמו נפנוף מניפה חד המייצר משב רוח נחוש, הופיעה
בפניי הדרך שהובילה אותי אל השדה הארור. כל ילדותי בהרים, מלאה
בסלעים שפצעו אותי שוב ושוב. איך הלכתי ימים רבים כדי לרדת אל
העמק, ומצאתי את השדה הזה. אף אחד לא האמין שאצליח כאן, ובאמת
נכשלתי. אכזבתי את עצמי ואז לפי הסדר, את כל אחד מהילדים וגם
אותה. לא היו כאן אנשים אחרים, איש לא בא לסייע בעבודות הפרך
שגזרתי על עצמי.
זהו שקר,כמובן, אני הקפתי את השדה הזה בגדרות חדים וגירשתי את
כולם. מעולם לא נתתי לאיש להכנס אליו כדי לעזור. גם כאלו
שסיפרו לאחרים שנכנסו אליו, הולכו שולל על ידי. בלי שיעלו
בדעתם, הראיתי להם שדה אחר, רחוק מכאן, מלא בפרחים מכל מיני
מינים וצבעים, שאין להם באמת כל קשר אליי.
רוח קלה החלה לנשוב באיטיות, מירכתי שדה, שם ראיתי ציפור קטנה
ממריאה מענף יבש. לעוף מכאן, חשבתי לעצמי, איזה פתרון נפלא.
תחושת הנימול בידיים, שבישרה על האפשרות, הייתה הפתעה נעימה.
למרות שהייתי לבד, הזזתי את ידי באיטיות רבה, בהחבא, אל מתחת
למושב. הבטתי למעלה אל השמיים הפתוחים, ומשכתי בידית.