פתאום, הגוף לא מתפקד כפי שעבד בחודשים האחרונים. החמצן שנדרש
להמשך חיים, לא מגיע.  ובשנייה אחת הוא חייב להסתגל לשיטת
חימצון חדשה. נצרך שינוי מיידי במערכות הבסיסיות, כדי להמשיך
ולשרוד. ואז נוצרת "נשימה".  את זה כולם יודעים...  
אז מדוע, לעזאזל, אם כולנו עברנו את הטראומה הזו, בגבורה, ברגע
הלידה!   מדוע בגיל ארבעים, מול הפסיכולוג, אנחנו בוחרים לספר
דווקא על איזו "טראומת על" שקרתה, כשהגננת לא התלהבה מציור,
יצירת המופת שלנו, וממשיכים לטעון בתוקף, שזה מה שדפק לנו את
החיים.. נו..פאצ'מו............