פתאום, הגוף לא מתפקד כפי שעבד בחודשים האחרונים. החמצן שנדרש
להמשך חיים, לא מגיע. ובשנייה אחת הוא חייב להסתגל לשיטת
חימצון חדשה. נצרך שינוי מיידי במערכות הבסיסיות, כדי להמשיך
ולשרוד. ואז נוצרת "נשימה". את זה כולם יודעים...
אז מדוע, לעזאזל, אם כולנו עברנו את הטראומה הזו, בגבורה, ברגע
הלידה! מדוע בגיל ארבעים, מול הפסיכולוג, אנחנו בוחרים לספר
דווקא על איזו "טראומת על" שקרתה, כשהגננת לא התלהבה מציור,
יצירת המופת שלנו, וממשיכים לטעון בתוקף, שזה מה שדפק לנו את
החיים.. נו..פאצ'מו............ |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.