קשקשנו, עמיתי פ. ואנוכי בענייני דקורונה.  בשלב מסוים הוא אמר
לי, "כן, אבל לך למשל, אסור להדבק.. כי לך, אין פה תחליף".
השבתי בחיוך מבטל קצר, אבל בראש, צץ סיפור ארוך...
..
אבא שלי ז"ל, עבד בזמנו באגרה/צרכנייה. הם היו שניים. אבי עבד
מול מכונת הסילו שמייצרת את התערובת לבע"ח וכשהתערובת הייתה
מוכנה, יחד עם עמיתו דוד, היו מעמיסים את השקים על העגלה. דוד
היה מתניע את הסוס ומפזר את הסחורה לחקלאים ברחבי הכפר.
כילד, כשהייתי מגיע לבקר אותו, הייתי מתפעל מהמכונה האימתנית
מרעישת האוזניים, עם בור הניקוז המפחיד ומהעבודה הפיזית הקשה
של מילוי והרמת שקי התערובת.
קרה פעם , ואבא חלה. אך למרות זאת הוא הגיע לעבודה, בנסיון,
למרות מצבו, לספק את המכסה הנצרכת ללקוחות. כנראה, תוך כדי
העמסה קשה מדיי לגוף החלש, הוא מעד ונפל אל בור הניקוז. הוא
נפצע בירכו ופונה לבית חולים.
אני זוכר שביקרנו אותו שם. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את
אבא שלי, שעד אז היה בשבילי, סמל הכוח והחוסן הגופני, פתאום,
כל כך שברירי וחלש. שנים אח"כ, כשדיברנו על המקרה ההוא, אבא
סיפר לי על הפגישה שלו עם רופא המשפחה כששוחרר מבית החולים.
הדוקטור, פנה אליו בשאלה המתבקשת, מדוע הלך לעבוד, עבודה כה
קשה  כשהוא חולה. אבא ענה לו בתמימות: "מפני שאם הייתי נשאר
בבית, לא היה מי שיספק את הסחורה, ולחקלאים בכפר, לא היה איך
להאכיל את בעל החיים..."
תגובתו של דר' שפירא, כפי שאבי ציטט, היא כדלהלן: "יצחק היקר,
בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו, שבלעדיהם, כדור הארץ יפסיק
להסתובב.. סליחה על הבוטות, אבל אתה חייב להבין שהעולם היה
שורד וישרוד גם בלעדיך.  לעומת זאת, אתה עצמך, עלול לא לשרוד
אם תעשה שטויות.  אז בחייך..  תקשיב לגוף שלך, אף אחד אחר, לא
יעשה את זה בשבילך".