בסמוך לחג, לקראת טקס קבלת ספר התורה, שאלה המחנכת של בתנו את
ההורים, אם למישהו יש סיפור במשפחה בנושא ספר התורה. סיפור לחג
מתן תורה, שבועות 2013:
...
הסיפור מתחיל במחוז ח'או'לן-צפון תימן, לפני קצת יותר מ 100
שנה.
ה"מורי יחיה" היה רב מוכר באיזור, הרבה אנשים הגיעו אליו כדי
לקבל עזרה ותמיכה, גם מבין האוכלוסייה הערבית השכנה. עבודתו
כללה תפקידים ציבוריים רבים, אך התפקיד האהוב עליו ביותר היה
ללמד ילדים.
ב"חדר" ישבו כל התלמידים מול שולחן גדול כשבאמצע היה מונח
הספר. הקהילות היהודיות, היו מיעוטי יכולת ולכן הסתפקו בספר
אחד לכולם, כל אחד היה חייב  להבין ולקרא את הכתוב מזווית
הראיה שלו במעגל.
לרב הייתה בת קטנה, היא הייתה מאד מוכשרת ובעלת רצון עז ללמוד,
שמה היה זהרה (לימים -אסתר). באותה תקופה לא היה מקובל שבנות
תלמדנה תורה, אך את אסתר הקטנה זה לא עניין, היא מאד רצתה
להשתתף בשיעורים של אביה ולכן ניסתה שוב ושוב להסתנן אל החדר
בלי שהרב ישים לב.. לאחר מספר פעמים, הבין הרב שאי אפשר להיאבק
בנחישותה והחליט שמעתה והלאה, היא תהיה נוכחת קבועה בשיעורים.
אסתר הצטרפה כתלמידה מן המניין ותוך זמן קצר הפגינה יכולת
מדהימה כשהיא מדקלמת סיפורים שלמים מן התורה.  בעיני חלק מהורי
התלמידים זה לא מצא חן, הם פנו אל הרב בטענה שהוא מתנהג בניגוד
למקובל ולמנהג. בת צריכה להישאר בבית ולעזור לאמא בעבודה, הם
אמרו לו. אך לכל הצדקנים הייתה לרב תשובה אחת: ראשית, שהבנים
שלכם יראו נחישות, רצון ויכולת כמו שיש לקטנה הזו ואז נדבר על
מנהגים ומקורותיהם. לימים גדלה אסתר והפכה לאשה משכילה דעתנית
וחזקה מאד.
כמו בחדר הלימודים כך בבית התפילה, היה ספר תורה גדול אחד, הוא
נכתב במהלך מספר שנים, ושימש לקריאה המסורתית בתורה. ליהודים
שם ובכלל בגולה ספר התורה היה אחד האוצרות היקרים ביותר והם
שמרו עליו מכל משמר.
...
בשנת 1932 נענה הרב לקריאה של שליחי העלייה שהגיעו מארץ ישראל
וכמו אחרים גם הוא ארגן משלחת גדולה למסע מפרך ומסוכן. הם היו
צריכים ללכת ברגל ימים רבים כדי להגיע אל עיר הנמל עדן ומשם
להפליג בספינה למצרים, בדרך לארץ ישראל. הדרך הייתה קשה בשל
אופייה ההררי אך יותר מכך היא הייתה מסוכנת מאד בגלל ריבוי
כנופיות השודדים, אשר שלטו בדרכים באותה תקופה. אנשי השיירה
שיצאו לדרך לקחו רק את הנחוץ ביותר כשעמם כמובן גם ספר התורה.

לרוע המזל כפי שחששו כך קרה...
באחד הלילות תוך כדי הליכה במשעול צר, הם שמעו פתאום צעקות
ויריות רובים, תוך מספר שניות גילו שהם מוקפים בשודדים רכובים
על סוסים, מנופפים לראווה את נשקיהם.  כפי שתורגלו מראש ,
הגברים הצעירים יצאו למעגל החיצוני כדי לגונן על השיירה,  אך
לא היה להם סיכוי כנגד השודדים החמושים היטב. שודדי הדרכים
בדרך כלל היו לוקחים "מס מעבר" -  חלק מהרכוש של השיירות
ולעיתים לא היססו ואף פגעו בהם.
ואז... ברגעי המתח האלו,  אסתר שכבר הספיקה לגדול ולהיות אמא
לשבעה ילדים..  יצאה מהמעגל הפנימי והגיעה לפני מעגל הגברים -
אל הרב, היא לחשה לו משהו והוא בתגובה ובידיעה שלגברת הזאת
מיותר לסרב,  סימן לגברים לסגת צעד אחד אחורה, אסתר המשיכה
קדימה אל מול מנהיג השודדים  מתקרבת אליו באומץ ובנחישות.
למראה אישה פוסעת לעברו בצורה כל כך נועזת, ירד מנהיג השודדים
מסוסו כדי להבין את פשר המצב המוזר...
בשלב זה גם מחנה השיירה וגם המחנה של השודדים הסתכלו מרחוק
בפליאה במנהיג השודדים ובאשה האמיצה משוחחים ביניהם.
אף אחד לא יודע מה אמרה אסתר לאותו מנהיג ועל מה הם דיברו
בדקות קריטיות אלו, מישהו סיפר שהוא ראה אותה מוציאה משהו
מהחגורה, אולי תכשיט יקר שהעבירה לו כ"בקשיש", אחרים אמרו
שהייתה שם שיחה בלבד.  אסתר מעולם לא סיפרה ואף אחד לא שאל..
בכל מקרה, לאחר מספר דקות מותחות, מנהיג השודדים סימן תנועת יד
לחבורתו ואלו, עלו על סוסיהם ורכבו להם הלאה חזרה להרים.
כך הצילה אסתר את המצב, אולי אף חיי אדם וגם את ספר התורה.
...
בתור ילד קטן אני ואחיי היינו נהנים לשבת ולהקשיב לסיפורים
שסבתא אסתר סיפרה על יעקב ורחל דויד וגולית, שאול, יוסף ואחיו
ועוד... רק לאחר שנים רבות מאד, הרבה אחריי מותה, הובא לידיעתי
הסיפור הזה עליה, כמו גם העובדה שבאותו מסע מפרך לארץ ישראל
היא שכלה ארבעה משבעת בניה בשל מגפה של מחלת הטיפוס ותלאות
הדרך.
ספר תורה המשיך לשרת את הקהילה בבית הכנסת הקטן בשכונת מרמורק
ברחובות.  לאחר מספר שנים כשהוא התיישן ונפסל לקריאה, הוא נגנז
ומה שנשאר ממנו זו רצועה קטנה מפרשת יתרו הכוללת את  עשרת
הדיברות.  חג שמח.