לעזאזל - איזו פדיחה!
היתי אמור לקבל את המשכורת היום ובדיעבד מתברר שמשלמים כאן רק
מהשבוע השני..
ועכשיו, אני תקוע פה, בתחנה המרכזית של העיר היפה והזרה הזאת,
ללא גרוש על התחת.  

וואי, מה אני עושה..  לבקש מאנשים.. זה כלכך מפדח, מי שאבקש
ממנו בטח יחשוב שאני עוד נוכל שמסתובב פה בתחנה..  אבל אין לי
ברירה, אני חייב כסף לנסיעה לאכסנייה.

טוב.. מחכה לראות אולי יזדמן פה מישהו שאני ארגיש נוח לבקש
ממנו, מצפה, אורב לפרצוף מזמין.. לעיניים נחמדות, כאלו שלא
מזיזות, משפילות או מגביהות מבט..  זה כל כך קשה למצא.
"אדם אחד לאלף מצאתי" אמר קוהלת... צריך סבלנות.
לאחר כעשרים דקות.. עובר בחור צעיר ,ניראה תרמילאי ישראלי, עם
אור נעים בעיניים כמו שחיפשתי.   זהו חייב..  אסור לי לפספס.
אני פונה אליו בדחילו... תשמע... סליחה...  אני יודע שזה ישמע
לא אמיתי, אני יודע שהרבה עושים את זה פה סתם כדי לקבל כסף
מעוברים ושבים..
הוא מסתכל במבט טוב של שאלה ואני ממשיך  - "נתקעתי בלי כסף..
אני צריך לנסיעה בתוך העיר ואפילו חצי גילדן לטלפון ציבורי
יכול להציל אותי עכשיו".
אני עוצר את דיבורי המגמגם ומחכה לתגובה.
הוא מביט בי ושואל - "ושם יש לך כסף?"  - "כן, יש. ואני אמור
לקבל משכורת שבוע הבא, הכל בסדר... אני צריך רק מטבע לטלפון!"
"כמה עולה הנסיעה"  הוא שואל, אני עונה והוא בתגובה - מוציא
מהארנק סכום כסף ומושיט לידי. "נתראה בארץ כשימאס לך מפה", הוא
מחייך ופונה ללכת.
רגע רגע אני מנסה לעצור אותו, אני רוצה את השם שלך והכתובת,
אני רוצה להחזיר לך את הכסף ולו רק כדי שתדע שבאמת לא עבד עליך
איזה חרא...
הוא מסתכל אליי בעיניים מחייכות ואומר - אתה ממש לא צריך
להחזיר לי את הכסף ובטח שלא להוכיח לי שאתה כזה או כזה אבל אם
אתה מתעקש להחזיר, יש לי רעיון בשבילך,
פעם הבאה שתסתובב באיזו תחנה מרכזית באחת מערי עולמינו ומישהו
יפנה אליך עם אותה בקשה ומבט כזה בעיניים - תעביר אליו את הכסף
שאתה רוצה להחזיר לי.  להתראות אחי.