נכנס בשערי המחנה בדרכי לחמ"ל... עובר אותי איש מבוגר שגורר
איתו בחור צעיר פצוע, הוא משכיב אותו בחדר טיפולים מאולתר
ומתיישב רצוץ בצד. חובש מתחיל מיד לטפל בו, מהצד הפצוע לא
ניראה לי במצב גרוע , לעומת זאת המבוגר שהביא אותו ניראה רע,
אם לא הייתי יודע שהוא בעצם הביא את הפצוע הייתי חושב שדווקא
הוא זה שצריך טיפול ודחוף, ניראה כאילו יש לו דימום בפנים...
אבל אני רואה שהוא יושב בצד והחובש מטפל בפצוע ששוכב... אני
תוהה.. טוב... כנראה הדימום שאני רואה על פניו זה בעצם דם של
הפצוע שהוא סחב ... הטיפול בפצוע מתמשך.. אני הולך לדרכי.
כשאני חוזר לחדר.. מביט שוב. עכשיו אני קולט שהאיש המבוגר
שיושב בצד מדמם מאזור הצוואר... אני ניגש אליו, מסב את ראשו
כדי לאבחן מצב -  הוא אפתי, אני מזיז קצת את החולצה שלו וקולט
שהוא אכן מדמם מסיבית... אני מנסה ללחוץ על עורק הצוואר כדי
לעצור את הדימום... אני ממש מרגיש את פעימות העורק מנסות לפרוץ
דרך האצבעות שלי, פתאום אני קולט שיש לו דימום גם באזור הבטן,
אבל אני לא יכול לעזור, לא יכול להזיז את היד מהלחיצה, אני
קורא לחובש השני שכבר עזב את הפצוע שלא צריך טיפול. הוא מתקרב,
מסתכל, קולט את הטעות האיומה שקרתה כאן... הוא משחרר לאיש את
חגורתו ובגדיו, ואז קורה דבר נורא - הדימום מאזור הבטן שהיה
קטן פורץ החוצה בצורה שאינה ניתנת לשליטה. החובש ואני רואים
איך האיש הזה נגמר לנו בין הידיים תוך דקות ולנו אין שום דבר
לעשות כדי להציל אותו. אני חושב על כך שאם לא הייתי סומך על
התרשמות של מישהו אחר והייתי מתייחס למה שאני רואה ומה שאני
חשבתי כנכון, הייתי מבין את הפציעה של האיש בזמן ואולי היינו
יכולים להציל אותו. אני מתעורר ועדיין מרגיש את פעימות העורק
שלו בין אצבעותיי.
קולט שעדיין לא נרגעתי מהמילואים האחרונים ומהתרגיל ההוא שבו
הייתי עד לתאונה ההיא הנוראית שקרתה על כוחותינו.. אבל חלומות
זה יותר פשוט לספר.