אני רק זוכר איך נרגעתי. לא את מה שקרה קודם או לא את כל
הפרטים בדיוק. פתאום נשמתי, סוף סוף הצלחתי לנשום אחרי הרבה
זמן שרק חשבתי שאני נושם. זו הייתה נשימה עמוקה, נקיה, הראשונה
שלי כבר המון זמן. ונרגעתי. הייתי מאוד מאוד רגוע, למרות הכאב
בכפות הידיים והזיעה ששטפה אותי.
היה חם על האספלט, הרגשתי איך הג'ינס שלי רותח והרגליים
מתבשלות בפנים, אבל לא היה לי אכפת. החום הכבד ניחם אותי,
עירסל אותי. הזעתי בכל הגוף והייתי רגוע ומישהו ניגש אליי ועזר
לי לקום. התרוממתי מהר מדי וראיתי רק שחור בעיניים לכמה רגעים.
כשסוף סוף זה עבר, הדבר הראשון שראיתי בבירור היה הנהג השני.
התקרבתי אליו ואנשים אחרים ניסו לעצור אותי, הלו הלו, אמר בחור
אחד ותפס לי את הכתף, לא היה לך מספיק? ואז בבת אחת, כאילו
מישהו לחץ על הכפתור בשלט וביטל את המיוט, שמעתי הכל, מלמולים
ורחש, זה לא ייאמן, מה נהייה מהמדינה הזאת, על מה הולכים מכות
בכביש עכשיו, שני מופרעים, צריך משטרה פה, תראה כמה דם. ובאמת
שמתי לב שיורד לי דם מהפנים, מתחת לשפה התחתונהף מהסנטר, לא
הצלחתי להבין מה בדיוק יש לי שם, שריטה או חתך כשהעברתי את
היד, זה רק כאב, שרף קצת, ושמתי לב שכלהחולצה שלי מלאה דם.
אבל המשכתי להתקדם עד שעמדתי מולו, הערס הקטן הזה, הוא מייד
נדרך, למרות שהוא נראה שבור עוד יותר ממני, כל הפנים שלו היו
מנופחות מהאגרופים שלי. הוא וכולם חשבו שאני הולך להרביץ לו
שוב, אבל אני רק תפסתי אותו בחולצה כי רציתי לחבק אותו, הוא
נרתע לאחור ואני לא עזבתי אותו ואמרתי, תודה, תודה, תודה רבה
לך, והתכוונתי מכל הלב להודות לו, שסוף סוף מישהו עשה משהו
שעזר לי להרגע, אבל הוא לא הבין, אולי נבהל, וניצל את זה
שתפסתי אותו בחולצה בשתי ידיים, אז הוא נגח לי בפנים, ישר בחתך
על הסנטר שלי, ואני שוב נפלתי לאחור. נחתתי לא טוב על היד, גם
נשרטתי לאורך האמה, והפעם לא קמתי יותר.
הנחתי את היד הכואבת על הבטן, ואת היד השניה מתחת לראש,
ונרדמתי. הלכתי לישון. ממש כיביתי את עצמי ונפלתי עמוק לשינה
העמוקה ביותר שהייתה לי כבר שבעות, מה פתאום, חודשים, אולי שנה
אפילו לא ישנתי ככה בלי לקחת כדורים, בלי לחשוב על כלום, בלי
לחלום,. חבל שצריך בסוף להתעורר, לא נתנו לי לישון שם באמצע
הכביש כמובן יותר מכמה שניות, אבל זו הייתה השינה הכי מתוקה
שתהיה לי בחיים, אני יודע את זה, לא תהיה לי כזו שוב, בטח לא
כאן במיטה הזאת, היא גדולה מדי, זוגית, כאילו רק בשביל שארגיש
כל הזמן כמה אני לבד, אז אני עובר לספה הרבה, הספה הזו שעליה
נרדמתי עם הראש על החזה שלה, פה אכלנו פיצה וראינו כוכב נולד
והתווכחנו למרות שאין מה להתווכח, שירי מימון הרבה יותר יפה
ומוכשרת מנינט, הרי זה ברור.
זו ספת הזכרונות, לכן עליה בכלל אין סיכוי להרדם, אולי לאונן
ולדמיין איך היינו מזדיינים בסלון, עוצרים מדי פעם לוודא
שהילדים לא התעוררו, זיון בידיעה שתיכף נפסיק אותו כי זה
מסוכן, מה אם לירן או נויה יתעוררו, לא לעניין, אבל באמת שבסוף
לא היה לנו אכפת, אני הפכתי את מאיה על הבטן, וככה על ארבע,
מאחורה, המשכנו בפראות עד שגמרתי בתוכה, לא היה לנו אכפת
מכלום, רק תשוקה טהורה,  או שזו הייתה האהבה המטורפת שלנו, איך
אפשר לדעת, הרי הכל מתערבב עכשיו, כל הזכרונות עפים יחד איתי
במערבולת הזאת, והם כבר לא אותו הדבר, אני לא אותו דבר, לא
עצמי יותר. אני אחר, הכל אחר בלעדיה.