בימים של מלחמה ומגפה וחושך, אפלה עתיקה שהגיחה מהקברים
הסדוקים משתלחת על הבתים בלילות.
האורות נשארים דולקים על משפחות שותקות, הכלבים מייללים בפינות
החדרים והחתולים רועדים מסומרי פרווה מתחת לספות. חלונות
מוגפים מהווים שכבה דקה של צלופן שברירי, מחזיר אורות כחולים
ואדומים לרקד בעליצות צינית על תקרת החדר. הסירנות צורחות
בייסורים אחרי הפיצוצים שמבהיקים את השמיים בכתום, שורפים
קווים מקושתים על המכסה של סיר הלחץ בו אנחנו ישנות הלילה.
אנחנו נאחזות אחת בשנייה בציפורניים. השיניים חשוקות והעיניים
לחות והשפתיים ממלמלות תפילה מגומגמת, שזו הפעם האחרונה
שנתעורר כך. כל אחת בתפילתה בשפות שונות בהחלט, כל אל שחיפשתי
חוזר וכל הסבר הגיוני מזדחל לרווחים הדקיקים בין גופותינו.
בהתחלה חדר המדרגות הרגיש כמו המקום הבטוח, עד שהיה אפשר לראות
את השמיים נחתכים מהמקום בו ישבנו. מתחת לשולחן לא ראינו, רק
שמענו, עת האוויר והקירות רעדו איתנו מההדף.
סרטוני סנאף עולים בלייב בערוצי החדשות. בניינים מתמוטטים
כליל, קולם גובר על זעקות השדרנים. זה אנחנו עושות, מבועתות,
מכספי המיסים, אני כמעט ויכולה לחשב כמה שקלים נתתי לפיצוץ
הזה, ולהבא אחריו, בתור בלתי נגמר עד ש. (אתמול ארצות הברית
קנתה את הבועה שהגנה על ביתי, ואני תוהה מפני איזה מיעוט זועם
הם יצטרכו להתגונן ואם הפעם זו אני)

מה נשאר ממני אחרי המלחמות
גל הריסות
שאריות
בצד הכביש
פגרדרך
Roadkill