אנחנו, בני המשפחה/חברים, נמצאים באיזה שהוא טיול בשמורת טבע..
אני יוצא לסיור צפייה, מתבונן בנחש לוכד חיה מסוימת וחונק
אותה למוות... פתאום אני מרגיש משהו ברגל, אני מבין שבעצמי
הוכשתי. מתחיל להרגיש רע, מדדה חזרה למגורים ומספר מה קרה
לי, חושב לעצמי.. אלוהים! אין פה בכלל אפשרות לפינוי לבית
חולים... מתחיל להרגיש יותר ויותר חלש, בני משפחה/חברים
נאספים סביבי, בוכים. אני מתחיל לעכל שאני כנראה הולך למות...
ואז אמא מגיעה. להפתעתי, היא לא בוכה בכלל, היא קשוחה, מדברת
איתי בצורה קונקרטית ומוכיחה...
- "אתה חייב להבין", היא אומרת - "מה שהורג אותך זה לא הנחש
אלא הפחד מעצם ההכשה!" אני קולט את זה ולאט לאט מתאושש,
מחלים.. ומתעורר!
...
מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות,
באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם הראו לי את חורו,
הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו
ערוד.
נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש,
אמר להם ראו בני - אין ערוד ממית אלא החטא ממית.
באותה שעה אמרו - אוי לו לאדם שפגע בו ערוד
ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
[ברכות לג/א ]
|