המכללה ואני-סוף?
...ובינתיים עברה שנה פלוס. מה לא קרה-היתה קורונה-למדו בזום.
אני הייתי מנוטרלת זמן רב בגלל מחלה וחולשה ותרופות ו...ישבתי
בבית.
לפחות ב15 השנים האחרונות, העניין העיקרי שהיה לי בחיים היה
הלימודים-וכשאלו נגמרו-השהות כמאזינה במכללה.
קודם-הלימודים.
כשיצאתי ממעגל העבודה, ועדיין כוחי במתני, לא זקנה באמת ומלאת
חיים, חיפשתי שנה שלמה מה לעשות עם עצמי. לעבוד לא היתה
פונקציה, בקיבוץ לא היו פשוט עבודות שמתאימות לי-שהרי כאן
דווקא רצו לצמצם את מספר העובדים הוותיקים כדי 'לחסוך
בהוצאות', וגם-מקום עבודתי-חדר האוכל- נסגר מפאת ירידה גדולה
במספר האוכלים שלא הצדיקה עוד את קיומו.
עד שחבר קיבוץ שכן, שהיה סטודנט מבוגר בעצמו, כמוני, שאלני:
מדוע לא תלמדי באוניברסיטה?
הרעיון היה נפלא-וזה באמת מה שעשיתי. במשך 4 שנים למדתי
והוצאתי תואר. לא קל אבל מקסים-מעניין, מרענן-כל החזרה הזו
לספסל הלימודים עם סטודנטים צעירים-פה הייתי פתאום צעירה מחדש.
עיניים נוצצות, הכנת שיעורים יחד עם צעירות וצעירים ממני בשנים
רבות - כאילו היינו על אותו מגרש. כל מה שרציתי ללמוד ולהעשיר
את הידע ו'לא יצא' במשך כל שנות בגרותי הארוכות, יכולתי לעשות
עכשיו. ואני 'התנפלתי' בשמחה ובתיאבון גדול על היבשת החדשה
הזו, לאורך ולרוחב, ונכנסתי לקורסים מעניינים ונהדרים בכל
כיוון. ובדרך כלל התקבלתי כמובנת מאליה- וגם לא הייתי הבוגרת
היחידה-באיזור היו עוד כמה כמוני.
שלא לדבר על המחשב; לא העזתי כמעט לנגוע במחשב-ואני בת מעל
ששים שנה-עד המכללה. וכאן-נאלצתי. הכל דרך המחשב. לא היתה לי
ברירה. שאלתי ונעזרתי כל רגע-בספריה בעיקר, בעת הכנת עבודות,
בסטודנטים המקסימים שבדרך כלל נענו בסבלנות ובהמון רצון טוב
ופשוט עזרו לי. ולמדתי מ-א'.
לא ידעתי כלום. כלום. מלבד הקלדה בשיטה עיוורת במכונת כתיבה-
מתנה מזמן הצבא שעזרה לי הרבה.
רשמתי כל שלב, כל כפתור שעלי לנגוע בו במחשב. כל דבר שנאמר לי
גיביתי בפתקים. יש לי המון, המון פתקים במגירה של ארונית
המחשב:
'איך בכלל מפעילים את זה?''
''תראי, כדי להדליק את המחשב, יש ללחוץ על הכפתור השחור שבאמצע
החזית של המחשב. לא, לא על צג הזכוכית! על הקופסה שבצד...''  
אני מדליקה...''הצלחתי! הכל כחול'', ו...''מה זה כל הסימנים
הצבעוניים שמפוזרים על הרקע הכחול?''
''אלה 'איקונים'. כל אחד כזה מסמל פונקציה, יכולת-של המחשב.
למשל העיגול עם הצבעים זה גוגל-תקשורת עם העולם. ריבוע צהוב זה
תיקיה במחשב, שצריך לתת לה שם לפי הנושא שיש בתוכה. אבל צריך
לעשות 'שמור' אחרת הכל ייעלם כשתסגרי...''
מודה. זה נעלם. כתבתי עבודה של 5 עמודים - שעות של עבודה,
ושכחתי לשמור, ו... נאלצתי לכתוב הכל מחדש. איזה ייאוש...
ככה למדתי לעבוד עם מחשב. כל פעם משהו אחד-ורשמתי-או שניים.
וכמה הזעקתי את אנשי הספריה לעזרה!!!...
והיתה להם סבלנות אלי...לא להאמין!!!
והסטודנטים בכלל...חמודים כאלה...
ולמדתי על המון נושאים; תחילת-האיסלם, ועל מוזיקה יהודית ברחבי
העולם, ועל פילוסופיה לפי ראשוני הפילוסופים, ביוון, והסטוריה
של העולם במאה התשע-עשרה עת השינויים הגדולים, ועל הסוציאליזם
בארצות דרום אמריקניות-שמכיוון שבעלי הגיע משם, העניין שלי בכך
גדל והתעצם.
או שירה-שירת ספרד ומשורריה, ושירה מודרנית, ואמנות.
וקולנוע-כולל סרטים מדהימים מארצות שלא נחשפים ברגיל לסרטים
שלהן. וגם משלנו. וספרות.
בחוגי כתיבה יוצרת הצלחתי לכתוב מה שהיה חסום שנים
ארוכות-סיפורי נעורי, ילדותי, משפחה, ומכאן גם גלשתי ליוטיוב
ול'במה חדשה' עם סרטים וסיפורים משלי. ביטוי עצמי-וגם מהסביבה.

פשוט, היה נורא מעניין ומרחיב אופקים.
וכך הצלחתי לגמור את הלימודים בציון לא רע בכלל.
ואז כמאזינה.
ולאחר שבעלי יצא לפנסיה גררתי אותו-והוא נגרר
בשמחה-לאוניברסיטה כמאזין שנהנה מאד מהעניין, עד מותו
הפתאומי.
ביום פתיחת הלימודים, בתחילת כל סמסטר, הייתי קמה מוקדם, נכנסת
למידע לגבי הקורסים שיהיו, כל יום, מעתיקה ל'וורד' את הקורסים
שנראים לי מעניינים ומתאימים לי, ולא מפספסת את שבוע-ואפילו
השבועיים הראשונים של הלימודים. שאהיה שם, שיראו אותי, שאני
אשמע מה יש לקורס הזה להציע. באוטובוס או טרמפ, בכל אמצעי-דחף
בלתי נשלט להיות שם ולקחת חלק בהווי והעניין הצעירים האלה
בתחילת הסמסטר. ואחר כך, להמשיך לבוא-או לשנות-בשבוע השני-את
הקורס ולבדוק את האלטרנטיבה. לעתים גם בשבוע השלישי. התרגשות,
פה ושם פנים מוכרות-אם של סטודנטים מאזינים מבוגרים כמוני, או
סטודנטים צעירים שהיו איתי באחד הקורסים בשנים קודמות. או
המורה שאהבתי מקורס קודם ובאתי לקורס נוסף בהנחייתו/ה.
לא בשנה שעברה.  הכל קפא...
היום שוב, הבטחתי לעצמי לקום בשש וחצי, לבדוק קורסים
ולנסוע...לא היה לי כח. הייתי חולה, חלשה. זו היתה פתאום
משימה קשה מאד לביצוע-ללכת לכביש, להתחיל מחדש לחפש את  הכיתה
שלי, להכיר מחדש קבוצת סטודנטים צעירים, ובמיוחד מרצה חדש,
ברחבי המכללה. האם זה הסוף?

...סופדבר-אין סוף.   אספתי את עצמי ונכנסתי...למערכת. והריני
משתתפת בקורסים...בתקווה שזה יימשך...שהרי בגילי אין ערובה
לשום דבר ודברים משתנים מהיום למחר...
לו יהי...