הגעתי הביתה, אבל משהו שונה, יש כאן יותר צבע, יותר אור..
אבא עובר, הוא לבוש חגיגי לשבת, עם החולצה הלבנה, שרוולים
מקופלים לשלוש...
מוכן ליציאה לבית הכנסת. "נו, אתה בא?" הוא אומר לי. ואני,
מסמן לו כתשובה שיסתכל עליי..
אני מזיע, עם בגדים מטונפים, כפי שהוא תמיד נראה כשהוא חוזר
מהעבודה.
"אני חייב להתקלח" אני עונה. והוא, להפתעתי משיב "בסדר, אני
אחכה לך"
וואו, מה קרה לאבא שלי ול "שעון ההונגרי" שלו, בדר"כ אם אחי
ואני לא מוכנים בדיוק בזמן, הוא יוצא בלעדנו. מה זה המהפך
הזה...  [מה שרק חסר לי עכשיו זה שיוודע, שהוא גם אוהב
חתולים...]
בכל מקרה, אנחנו מגיעים לבית הכנסת, אך גם שם, מחכה לי הפתעה.
אני מביט סביבי ולא מכיר אף אחד.  לא רואה את הדודים שלי,
וכשאני מחפש את חברי שמעון, אני שם לב שכולם ישובים בכוון
ההפוך, עם הפנים מערבה..  ובכל זאת, אני מרגיש טוב ונינוח, עם
אבא.
עד שמגיעה פעימת הלב המחוזקת ומעירה אותי...
איזה כיף שעד היום (שש עשרה שנה אחרי) אבא שלי, בא לבקר מידי
פעם. יהי זכרו ברוך.