צילומים,
מצלמים אותי כל הזמן,
דופקת את השולחן,
שרועה על השולחן,
פסוקת רגליים ומוחדרת מאנשים שאני לא מכירה.

היא בטח משוגעת לעבוד בעבודה כזאת,
בוודאי משהו אצלה בראש לא בסדר.

לימדו אותנו שנאצים לובשים שמלות
ויש להם שובל ארוך בריח של קוס,
שמשתרך אחריהם לאן שהם הולכים.

שמעתי מה המורה אמרה,
בנוגע לאנשים שמחליקים ברחובות,
על שלוליות, על זכוכיות,
באספלט גן-העדן השחור של היקום הזה,
הגדול יותר ממה שסביבי,
אבל אולי יש רק אותי.

טלפנתי להרבה טלפונים וקיבלתי אותי,
בצורות שונות, בזמנים שונים, בגלגולים שונים.
אכלתי דג מלוח, אכלתי גם סלט.
פתחתי את הדלת שהוביל לאותו החדר.

אנשים עננים ראיתי עפים למקומות רחוקים,
כולם ניסו לעקור אותי ממקומי,
אבל כאן נשארתי,
לא יודע למה, לא יודע משום מה,
לא יודע בשביל מה.
פותח את הלב וזה כמו אבן שואבת,
חור שחור אליו מתנקזים הפחדים,
רק הפחדים,
זה הכול.