הוא טאטא את הרצפה. זה הזמן בו הכול מתמוטט. הוא זכר אותה גם
מפעם וגם מעכשיו. גם מפעם. פעם היא הייתה אישה צעירה קורנת, עם
פנים חזקות ויפות, עצמות לחיים גבוהות. העיניים שלה נצצו, תמד
היא נראתה משועשעת וחושבת מחשבות מצחיקות שהיא לא מגלה. תמיד
שאלו אותה מה משעשע אותה כל-כך, והיא הייתה אומרת שזה פשוט
מצחיק, כל המצב, כל מצב. היא הייתה קצת-הרבה מנותקת ושקועה
בעולם המצחיק שלה, העיניים לא הבינו את מה שראו. גן-עדן של
שוטים, בו אם לא היו לה בעיות - אז אין לאף-אחד וכולם סתם
מתבכיינים. אבל אהבו אותה כי היא הייתה מצחיקה. היו לי יציאות
מוזרות ולפעמים פסיכיות וכולם התגלגלו מצחוק. היא הייתה אישה
צעירה פשוטה שחיה חיים צעירים פשוטים, היא לא הכירה אחרת. אבל
זה היה פעם. היא קיבלה מכה והתפקחה. ועוד מכה ועוד מכה והתפקחה
יותר. ואז צרורות אסונות בשרשרת שהפכו את עולמה לשדה קרב. היא
לא ידעה להתמודד, אבל התעקשה להילחם במן תמימות ילדותית. היא
הפסידה, שוב ושוב ושוב. היא הפסידה כי היא קטנה והעולם גדול.
ובלילה כשהיא ישבה אתו בסלון - היא הייתה מלאה מרירות ושנאה
עצמית. היא דיברה בלי הפסקה כמה הכול שחור-שחור ולהילחם על
החיים זה כמו להזיז הר. דבר לא זז, דבר לא מגיב, לאיש לא אכפת.
כל אחד ואחת מרגישים נוח בישבן על הכיסא המרופד שלהם. היא
הייתה כל-כך מלאה שליליות, שזה צרב את המוח ששמע, מי שידע כמה
חיובית היא הייתה פעם. ואיש לא שמר לה חסד נעורים מלבדו, כולם
התרחקו ממנה, חוץ ממנו. ובזמן שהיא טחנה כל הלילה את כל הגועל
הנפש שהיא מרגישה שהיא נמצאת בו - לפתע, לפנות בוקר זה קרה,
היא עלתה באש בצורה ספונטנית. כאילו האש של הזעם שלה שרפה
אותה. הלהבה בערה רק לרגע, ממש שלוש שניות, כי זה כל הזמן
שהלהבה הייתה צריכה כדי לכלות את הגוף שלה. ואז אחרי מה שהוא
הבין כהבזק אור - הוא ראה במקומה רק אפר, שהתפזר בקלילות בכל
רחבי החדר והעלה אובך מחניק. האפר ריחף בחלקיקים שחורים זעירים
על פני החדר והוא פתח את החלונות. האפר היה מונח כבד כמו
שלולית במקום בו הייתה. הוא היה בהלם עד כי אפילו לא הרגיש
צורך לבכות. הוא בהה במראה ושאל את עצמו מי הוא, מה הוא עושה
כאן ומה זה העולם הזה. לא היו לו תשובות, אבל החרדה עברה. אז
הוא פנה בשקט ונטל מטאטא וטאטא את הרצפה. הערים את האפר לכף
אשפה וזרק לפח. |