נפל היום, גם אני נפלתי, חלל באין זמן. ישבתי בשירותים ועשיתי
מה שעשיתי וגם ניקיתי עצמי וחשבתי - לא חבל על כל נייר הטואלט?
נכבס אותו כדי שנוכל להשתמש בו שוב. וכך עשיתי, הכנסתי את נייר
הטואלט לכביסה עם אבקת כביסה ומרכך וכיוונתי לטמפרטורה של
תשעים מעלות כדי שייצא רך ונקי. ואז ארגנתי את עצמי ויצאתי
לקנות תפוחים. יצאתי עם עגלה על גלגלים, מהסוג שחביב על סבתות
וסבים, שזה בעצם סל גדול על גלגלים. האוויר היה מזוהם בחוץ
והשמש הייתה מטבע זהב מזויף באמצע השמיים. השמיים עצמם היו
עכורים. אמרתי טוב שיש לי משהו מה לעשות ויש לי עבודה ואיך
להתפרנס והלכתי מדלת לדלת בשכונה שלי לקנות תפוחים אדומים כדי
לעשות מהן ריבת תפוחים. ילדה קטנה פתחה לי את הדלת והביטה בי
ביראה - מה אתה רוצה? - את בבית לבד? שאלתי אותה, כן, היא ענתה
בחרדה ובוודאי סרטי אימה רצים לה עכשיו בראש. לא היית צריכה
לפתוח לי, אני איש טוב אבל יש גם אנשים רעים. יש לך תפוחים
אדומים למכור לי? היא ענתה שיש לה תפוחים למכור, אבל ירוקים.
ידעתי שזה מהסוג החמוץ. לא, תודה, אמרתי, אבל אני צריך לקנות
רק אדומים והתכוונתי ללכת. רק רגע, היא אמרה, יש לה פה משהו.
היא הלכה לרגע ואני חיכיתי בדלת והיא חזרה עם בובת סמרטוטים.
זו הבובה שלי קנדי, היא אמרה, היא לא תפוח, אבל היא מאוד
מתוקה. כמעט בכיתי, אני לא יודע למה. טוב, אני אקנה אותה ממך,
אמרתי בעיניים לחות, שילמתי לה והיא נתנה לי את הבובה. להתראות
איש, היא קראה וגם נופפה ביד, היא סגרה את הדלת ואני הלכתי.
בדלת אחרת פתחה לי אישה זקנה, מקומטת נורא, וכשאמרתי לה שבאתי
לקנות תפוחים אדומים היא צווחה - קוצים אני אתן לך! קוצים!
וסגרה את הדלת. בדלת אחרת הגעתי בדיוק בזמן ריב של בעל לאשתו,
גופו העליון היה חשוף והוא כיוון אליי רובה לראש. אין צורך
באלימות... מלמלתי בחרדה טרם הסתלקתי משם. בדלת אחרת מצאתי
ארגז תפוחים אדומים ליד הדלת. כנראה שהשמועה עשתה לה כנפיים.
רוקנתי את הארגז לתוך הסל על הגלגלים והחזרתי את הארגז למקומו,
מתחת לארגז שמתי שטרות כסף. הגעתי לביתי והוצאתי את נייר
הטואלט ממכונת הכביסה ותליתי את נייר הטואלט לייבוש. התארגנתי
היטב על המטבח והתחלתי להכין ריבת תפוחים כדי למכור אותה
לגמדים המתגוררים ביער ליד השכונה. העצים השילו פרי ואני השלתי
גאווה.

נינג'ה
חיפשתי ילד שמח כדי לעשות לו רע, למה ש-רק הוא יהיה שמח? אם
אני לא שמח - גם הוא לא יהיה שמח. לבשתי את בגדי הנינג'ה שלי
ויצאתי לסיור בשכונה, עברתי את הגשר, אבל לא עליתי עליו. הגעתי
לחורשה, אבל לא נכנסתי לתוכה. הגעתי לפארק המשחקים, אבל לא
פסעתי לתוכו. ראיתי מכוניות, אבל לא נסעתי בהן. ראיתי ילד אוכל
ארטיק, אבל לא אכלתי ארטיק גם, אבל הילד היה שמח וזה הכעיס
אותי. באתי אליו ושאלתי אותו - ילד, ילד, למה אתה שמח? הוא
חייך חיוך גדול שרציתי למחוק ואמר - בגלל הכלב שלי, הוא משמח
אותי. ובאמת ראיתי שיש לו כלב קטן חמוד קשור ברצועה לכף ידו.
אמרתי - אם הכלב משמח אותך, אקח ממך את הכלב ואהרוג אותו.
ולקחתי לו את הכלב וברחתי כל עוד נפשי בי מפני זעמו היוקד.
ניחשתי שהוא כבר לא כל-כך שמח, אבל היה עליי לוודות. לכן הפעם
כן נכנסתי לחורשה למקום מבודד מאוד וקשרתי את הרצועה של הכלב
למוט ברזל. שלפתי את חרב הסמוראים שלי ואמרתי לכלב החמוד -
עכשיו אני הולך לעשות ממך סלט, אבל הכלב לא פחד, הוא רק הביט
עליי בחיבה ורצה לשחק אתי. אל תהיה חמוד, אמרתי לכלב, הרי אני
הולך להרוג אותך. אבל הכלב נבח בעליזות והרים את כפותיו לשחק.
לא יכולתי לעשות מהכלב סלט, כי הוא היה כל-כך חמוד, אז שיחקתי
אתו. פתאום הגיעו שני פקחים עם אקדחים שלופים - תשחרר את הכלב,
מה רצית לעשות לו? - רציתי להרוג אותו, כי הוא משמח את הילד
ואני לא רציתי שהילד יהיה שמח. אבל הכלב כל-כך חמוד והוא לא
עשה שום-דבר רע לאף-אחד, לא יכולתי להרוג את הכלב למרות
שרציתי, זה כמו לכעוס על מים בגלל שהם רטובים. - אתה יודע שיש
עליך פרס כספי של מאתיים אלף שקל? שאלו אותי הפקחים. - ואני
חשבתי שאני לא שווה כלום, גיחכתי. - אתה שווה מאתיים אלף שקל
ואנחנו הולכים לגבות אותם, זה בסדר מצדך? - זה בסדר גמור,
אמרתי, אשב קצת בכלא ואתם תקבלו מאתיים אלף על לכידתי, זה נשמע
לי הוגן.

אתה לא זוכר
ראיתי אותו הולך עם כל החמולה שלו לעבר המכונית. הוא היה לבוש
כמו נבל בסרט אנימה, גם השיער שלו היה לבן עד מ-עבר לכתפיים,
אבל פרוע, פרוע מאוד. אתה זוכר כשהיית ילד, היית לובש מכנסי
התעמלות ארוכים והחולצה הייתה כל-כך קטנה עליך, כי להורים שלך
לא היה כסף לקנות בגדים והחולצה הייתה מגיעה עד הטבור החשוף
וכל הזמן משכת אותה מטה במורת רוח. עכשיו הוא ברון סמים, חולש
על כל העיר וחמישה ערים מסביב ועוד שני ערים מרוחקות. טובע
באבקה הלבנה כמו אל פאצ'ינו ב"פני צלקת" וצבא חיילים גדול
מאבטח אותו ומפעיל את כל הרשת הענפה. אבל אפילו לבוס גדול יש
בוס והוא חייב דין וחשבון כל הזמן לארבעה יפנים מסוממים עוטי
מסכות שמפעילים אותו כמו בובה והם אפילו חסרי רחמים יותר ממנו.
אתה זוכר לקחו אותנו בטיול של בית-ספר לאיזו תערוכה מוזרה של
חובבי פסיכולוגיה? היו שם מיצגים של אשליות ש-כל אחד היה רואה
משהו אחר, לפי תפיסת עולמו. אתה ראית שדים בכל מקום ואנשים
מתים ומדממים שמנסים לכאורה לקחת את נשמתך. אתה זוכר כמה צרחת?
כל הזמן צרחת, צרחת כמו ילדה קטנה. אני לא הבנתי מה מפחיד אותך
כל-כך, כי בכל מקום ראיתי כרי דשא רכים ופרחים מלבלבים וקשתות
בענן ושפנפנים קטנים חמודים מקפצים ומכרסמים גזרים. היה שם דג
קטן אדום שוחה בתוך בלנדר כבוי, אתה זוכר? היה שם כפתור צבוע
אדום והיה כתוב ש-מי שילחץ על הכפתור יסיים את חייו של הדג
הקטן בקצה האצבע, בלחיצת אצבע, אם ירצה בכך. אף-אחד ואחת לא
רצו, אבל אתה רצית ולחצת על הכפתור ב-כזו התלהבות שיצא לך ריר
מהפה וטפטף במורד הסנטר אל החולצה המוכתמת שלך, זו עם הציור של
הדובי האוחז בלון. החולצה שהגיעה לך עד הטבור הייתה צהובה בצבע
חרדל עם פסים אפורים לרוחבה ואפילו הדובי השמח שאחז בלון על
החולצה שלך - לא היה שמח יותר, כי מ-רוב כביסות הפה שלו התעקם
והעיניים שלו נשפכו והוא נראה כמו בוכה ואפילו הבלון שהדובי
אחז נראה כאילו פינצ'רו אותו. אתה זוכר שלחצת על הכפתור והפכת
את הדג הקטן האדום המסכן לעיסה בתוך שניות? כל הבלנדר היה מלא
נוזלים מהולים בעיסת הדג ואתה צחקת. אתה זוכר כמה צחקת? אתה
זוכר איך צחקת? צחוק מטורף, צחוק של חולה נפש. הם כעסו עליך
כולם, אבל לא יכלו לעשות לך כלום, כי זה היה חלק מהחוויה
המוזרה של התערוכה. אז עכשיו החלטתי לעשות משהו בשם הדג ואני
הולך לשלוח קליע מנקודת התצפית שלי שישאיר לך צלקת מכוערת על
הלחי עד יום מותך, מה אתה אומר על זה? אתה אפילו לא תדע מה
הסיבה, כי מה זה חיים של דג בשבילך?    

יהושפט
בא אליי החבר שלי יהושפט, כולו אבדון, נוטה לחידלון. אמרתי לו
- מה קרה? אמר - היא ביקשה שאנשק את כף רגלה. ומי היא זאת?
שאלתי. - הלו אתה יודע, הוא אמר, זו החמודה, זו החביבה, שנותנת
לכל השכונה. - ועל שום מה אתה נרעש? שאלתי. - שאני אנשק כף
רגל? הלו זו כמו סגידה, לא יקרה ולא יהיה.

הוא היה מוכה הלם כמו עלם צעיר בן 14. נתתי לו לשתות, מיץ
שקדים, כדי לאושש את בינתו. הצעתי לו תמרים, שנקטפו בתימן, כדי
לתת מזור לנפשו. אך ההלם והזעזוע שהוא חש גברו על כוונותיי
הטובות. - אני צריך להזהיר את כל שוכני השכונה, הוא אמר, היא
מנושקת רגליים וזה דבר בלתי ייתכן. - תיתן לי לדבר איתה, אמרתי
לו וניגשתי לטלפון. הוא היה מופתע שיש לי את המספר שלה, אבל לא
אמר דבר. הלו, לולה? מה נשמע? מה המצב? איך הולך? מה קורה?
מדוע ביקשת מחברי יהושפט שינשק לך את הרגליים? - כי הוא דיבר
לא יפה, היא אמרה, רציתי להוכיח אותו כדי שיתייחס אליי בכבוד.
- למה דיברת אליה לא יפה? שאלתי אותו. - היא נותנת! הוא אמר
להגנתו. - הוא אמר שאת נותנת ובגלל זה דיבר אלייך ככה. - אתה
יודע, מיכה, שזו לא סיבה. גם לנותנת מגיע כבוד, אני עדיין
אישה. ואני לא רואה את עצמי כנותנת ולא כזולה, אני בסך הכול
אישה משוחררת שאוהבת גברים, אולי אוהבת יותר מדי... - אל תגידי
ככה, אמרתי לה, זה בסדר גמור לאהוב גברים כשם שגברים אוהבים
נשים, אנחנו חיים בתקופה מטורללת בה אין כבוד לנשים מצד גברים
ולפעמים ההפך. אל תתני לזה לשבור את רוחך החרמנית. - אתה יודע
שאני אישה טובה, עכשיו היא בכתה, לא עשיתי רע לאף-אחד, כמעט.
אני אוהבת גוף ואם גוף אוהב אותי, למה הוא מעליב אותי? ה-חטאתי
למישהו? אם צובטים אותי, אני לא מצתבטת? אם שורטים אותי, אני
לא נשרטת? אם לועגים לי, אני לא נעלבת? - אני מבין אותך, לולה,
אמרתי, אני אתפוס שיחה רצינית עם יהושפט, אם הוא העליב אותך,
זה לא מקובל גם עליי, לא רק עלייך, ועליו להוכיח את סליחתו
בנישוק כפות רגלייך.

נפרדנו לולה ואני בשיחת הטלפון ואמרתי ליהושפט - התנהגת
ממש-ממש רע, ככה לולה אמרה, תנשק את כף רגלה ותוכיח צערך.
יהושפט לא השתכנע מהר, אבל לבסוף אמר - בסדר, אבל זה רק בגלל
שיש לה שדיים גדולות.  

מגיע לה
היא יש לה חבר חדש. יש לו ריח מסריח, הוא לא מתקלח. הוא גם לא
עושה דבר, הוא טוען שהוא סופר, אבל הוא סופר רק את הביצים שלו
כל הזמן, כשהוא מעביר אותן בין האצבעות, מאצבע לאצבע. כשהוא
אוכל גבינה או משהו עם רוטב - הכול נמרח לו על הפה, הוא אפילו
לא מנקה, עד שהוא גומר לאכול. לפחות הוא גומר לאכול מתישהו.
ויש לו קול כזה שקט ומהוסס, קול של פחדן, כאילו הוא פוחד מ-כל
העולם. אולי יש לו סיבות לפחד, אולי הוא עשה דברים רעים ובגלל
זה הוא מפחד. היא מוצצת את הזין המסריח שלו, זה שבקושי רואה
מקלחת, כל הערווה שלו שהוא מעולם לא קיצץ ולא גילח - מלאים
בשפיך שהתייבש שם מזמן והיא מטמינה את הראש היפה והאצילי שלה
בתוך מחראת הערווה הזאת. אני יושב בערב, יפה ממנו, חכם ממנו,
עושה יותר ממנו, עשיר יותר ממנו ולוגם יין משובח כי יש לי טעם
ביינות ואני לא אשתה סתם שתן. אני שותה את היין ליד החלון,
שומע מוזיקה איכותית לאנשים אינטליגנטיים, כי אני אינטליגנטי
וחושב מה לעזאזל אחת כמוה עושה עם אחד כזה, היא הרבה יותר ממנו
מ-כל בחינה. ואז אני חושב שהיא אפילו העדיפה אותו על פניי, דבר
שכלל לא מובן לי. יש לי מפתח ללב שלה, כי היא נתנה לי אותו
כשהייתה מאוהבת בי בטירוף. עכשיו היא לא שלי ואני לא שלה ולא
אכפת לה ממני, אבל את המפתח ללבה שהיא נתנה לי - היא שכחה
אצלי. והלב הזה שלה שיש לי מפתח אליו - אוהב עכשיו את החבר
החדש שלה - אבל זה לא יימשך זמן רב, כי אני אפתח את שערי לבה
במפתח שהיא נתנה לי ואנקה את לבה מ-כל אהבתה לחבר החדש שלה ואז
אמלא את לבה באהבה אליי, כי אני ראוי לה והיא ראויה לי. כל אחד
שמאמין בעולם הוגן - היה מודה שאני צודק. עכשיו יורד הלילה,
אני עם בקבוק יין, לוגם כוסית ועוד כוסית ואומר היא עוד תבוא
כמו שאני אגרום לה והיא תודה בטעותה, כמובן שאני אסלח לה, כי
מגיע לה שיסלחו לה. ואני אוהב אותה, כי מגיע לה.