צחוק הגורל מכה והאירוניה מדכאת
מלקט את רסיסיי כשהשובר עוד מרקד
מצד שני זה בגללי ונטייתי להתנפץ
מאיימת כי רסיסיי כבר לא יוכלו להתקבץ
כעת כבר נאספתי אני תקין ודי בריא
אך קולט ששוב טיפסתי והגובה הוא מחריד
אני מטפס בתקווה להשתקע בפסגה
ולמצוא שם נחמה, אינטימיות ומגע
אבל עד כאן כל טיפוס סופו היה בנפילה
אך לא הפסקתי את המסע כי שקעתי בתפילה
שיהיה טוב ויהיה בית תהיה חצר ובה גינה
בהר בו חיפשתי ביטחון כשכל כולו הוא סכנה
אני נמנע מלוותר, לא, בעצם איני יכול
הטיפוס טבוע בי והניפוץ הוא רק החוף
שאליו אני חוזר וממנו שוב יוצא
למסעות שיגמרו בי מתוסכל ולא מרוצה
אני יודע את כל זה ומבין טוב את דפוסיי
ונאבק לכפות את המושכות על ראש סוסיי
אך בחיי שנועדתי להרגיש, מתלהב בלי זהירות
וניסיונותיי להיות אדיש? הם נכשלו במהירות
הטיפוס שטבוע בי והחוף שלמרגלות ההר
הם התקווה והאכזבה שלי מלשפר את המחר
אני בוחר להאמין שאמצא שם סוג של בית
ואגור בו לתקופות ונשקיף שם על הנוף
ואם בשביל זה אני צריך להתנפץ
אז אשתדל להימנע אבל אמשיך כך עד הסוף |