אני חיי בראש קטן, נסיעותיי איבדו תוכלת
בגלל המקלות בגלגלים שהתודעה שבו דוחפת
וגם ככה השבילים שבדרכי עקלקלים
ולא הצלחתי להחלים מבלי לצאת מהכלים
שמכילים את טירופי ומותירים תו בגופי
מלא בחלומות טרופים, אכול דחפים וחרדות
ובמלחמה הקיומית הנפשות שבי אובדות
איני נושא באחריות על קורבנות כישלונותיי
וזה עוד יותר משפיל כשזה לכבוד כישרונותיי
כיצד לכבוש את אודותיי ולמשול במתרחש
חיי לא בידיי למרות שאני נלחם ומתפלש
בבוץ כדי לפרוץ ת׳מחסומים שניצבים
במרוץ אחר השיפור הכה רצוי במצבי
אשאף אוויר כי המסע חייב להימשך
אך עם המשא שמכביד בגב ברור שאצטרך
להיזהר שלא למעוד כי לטפס קשה ליפול זה קל
וכל פעם שחוזר אחורה אני נהיה יותר עצוב ומתוסכל
והנה שוב דרכי שבורה והכתיבה היא נחמה
מסרב לחפש בך משהו כי אז אפיל את האשמה
על עצמי כי לא רצית, וזה בגללי, אני תלותי
משליך על כל בת בסביבתי את תקוותי הדי שטותית
וכך מרתיע ומרתיח את עצמי כי בדיעבד
אני מבין מה לא עבד וחש שהמשא שלי כָבַד
אז הפתרון היחידי הוא להפסיק להתאמץ
כדי שלא תיבהלי ותקוותי לא תתנפץ
לכן אמשיך להתרוצץ בחיפושים אך במודע
שהתקווה עוד לא אבדה אך התודעה נוטפת דם
מרסיסיי תקוות שפגעו בכל נפשי
לכן אסור לי לקוות לא משנה המָרגַשים
עליי לכבוש שוב את ראשי ולא לתת לי להפסיד
כי המחיר של עוד הפסד יהיה השפל של השיא |