כשנגמר הסרט השעה כבר היתה מאוחרת וידעתי שהגיע הזמן ללכת.
ידעתי אבל לא רציתי לדעת. היה לי חם, ונעים, וידו הרכה ליטפה
את ירכי שכל כך היתה זקוקה למגע. הוא היה חולה והעיניים שלו
היו קצת אדומות מחוסר שינה. שמרתי מרחק. הרגליים שלנו נגעו אבל
הראש היה רחוק. במשך השעה וחצי או השעתיים שהמסך הקטן ריצד לו
בראש המיטה, עצרתי את עצמי כמעט בכח מלהתגלגל אליו ולנשק אותו
על שפתיו. "אתה תהיה חולה!"

"לא אכפת לי."

הסרט נגמר ומישהו מאיתנו הדליק את האור. ידעתי שהגיע הזמן ללכת
אבל התיישבתי שוב על המיטה. ליטפתי את לחיו ואת שיערו, וחייכתי
אליו. תהיתי אם הוא רואה את העיניים שלי כפי שאני רואה את שלו.
שלו היו כחולות, גדולות ובהירות. נדמה היה שכל טוב העולם יכול
להשתקף בהן. העיניים שלי כל כך חומות ופשוטות.

ריח התה מילא את החדר.

דיברנו קצת, ולא הצלחתי לעצור בעדי מלהתקרב. הרגליים שלנו
התכרבלו אחת בתוך השנייה והיינו צמודים כמעט עד הבטן. רכנתי
מעליו. בחדר היה חם והגוף שלו חימם אותי עוד יותר. כמו אלף
ידיים קטנות שמחבקות. בחוץ - חורף ירושלמי. האופנוע עמד בקור
וטיפות טל כיסו את המושב. לא היה לי מעיל וידעתי שהנסיעה תהיה
קפואה ובודדת עד לדירה שלי.

יצאתי החוצה. "הלוואי שהיית יכול להישאר" שמעתי את הקול שלו
אומר לי. "אבל אתה תידבק ממני. אני לא רוצה שתהיה חולה." "עדיף
שלא, עדיף שאני אלך", אמרתי.

"הייתי רוצה שתישאר". "עדיף שלא. גם אני הייתי רוצה". הרוח
הקפיאה את עצמותי בזמן שניגבתי את המושב עם השרוול. "אני רוצה
שתהיה פה איתי". "טוב, אולי רק קצת, ואז אני אלך". "אבל אני לא
רוצה להדביק אותך."

האופנוע התניע בנסיון הראשון והתחלתי לנסוע ברחוב החשוך. הייתי
צריך לעבור בערך מאתיים מטר עד לפנס הראשון, וכשהגעתי האור שלו
יותר מאשר האיר לי את הדרך, סינוור אותי. "אני יודע שלא כדאי,
אבל הלוואי שהיית נשאר". "טוב, אולי אני אשאר ממש עוד קצת. עוד
קצת ואז אני אלך".

המילים שלא נאמרו המשיכו להדהד בראשי שעה ארוכה, ועניתי תשובות
חלולות אל האוויר הירושלמי הקר. "כן, אני אשאר. לא אכפת לי
להיות חולה. אני רוצה להיות עוד איתך". גופי הרגיש את גופו
כשאני נשכב לידו ומחבק אותו בחום. "לא נתנשק, רק נשאר ככה. רק
עוד קצת". שני חתולי רחוב הסתכלו עלי מאחד הפחים. הייתי לבד
בצומת באור אדום, ונדמה היה שהוא לעולם לא יתחלף.

"טוב". פתאום שמעתי את המילה האחרת. זו שנאמרה. "טוב". טוב של
סיכום. של הגיע הזמן ללכת. כן, אני יודע שהגיע הזמן. כדאי באמת
שאני אלך, אני לא יכול להישאר. אני לא רוצה שתדביק אותי.
"טוב". הספיק לי ממך להיום. "טוב". יש לי חיים בלעדיך. "טוב".
אתה מפריע לי כבר.

נשקתי על לחיו וגנבתי עוד חיבוק. חיבוק שלא היה מיועד לי. אולי
הוא היה שייך למישהו אחר. אולי איש לא היה אמור לקבל אותו.
אינני יודע.

יצאתי משם כמו ילד נבוך שלקח עוגיה אפילו שאסור. הקור הכה
בפניי בלי רחמים והדלת שנסגרה כמעט והחרישה אותי. "טוב".
מספיק.

למחרת הוא היה בריא. אני לא נדבקתי.

אבל היה משהו אחר שמת.