פעם הייתי הולכת עם שעון. לא יודעת למה אבל הרגיש לי טוב שיש
לי אפשרות לדעת את השעה בכל רגע שארצה. כאילו שהמידע הזה יתן
לי יציבות בעולם שאין בו יציבות. הרגשה כאילו יש לי שליטה,
והדחקת העובדה שאין לי שליטה. ידיעת השעה עזרה לי להכניס את
העולם למסגרת, להגדרה מסוימת, למקם אותו על ציר זמן. ולא כי
רציתי, פשוט לא ידעתי איך להתמודד עם החוסר וודאות.
בגלל זה כל החיים שלנו סובבים סביב מסגרות. בית ספר, צבא,
אוניברסיטה, עבודה. אפילו האהבה מוגבלת על ידי מסגרות. רבנות,
משרד הפנים ושיט אחר.
השעון הזה על היד היה סימן למסגרות שסובבות אותנו. תמיד לעמוד
בזמן, לדייק. ״זמנים זה קודש״. במסגרות מסוימות מתחרמנים
מהמשפט הזה.
אבל אני רוצה לתת לעצמי לאחר, לא לעמוד בזמנים. אני רוצה לעשות
את הטיול הגדול בגיל 30. להיות רווקה עד הרגע שאחליט שנמאס לי,
והרגע הזה יכול לקרות גם בגיל 50, או 70, או אף פעם. אני רוצה
שהמחוגים של השעון שלי יסתובבו באיזה פאקינג כיוון שבא להם. כי
אני החומר שממנו עשוי הזמן.