זה קרה ביום בהיר אחד. או אולי דווקא במהלך הלילה. ככה פתאום,
ללא שום הכנה מוקדמת. דבר שאף אחד לא ציפה לו, ואף אחד אפילו
לא יכל היה להעלות בדמיונו. אירוע יוצא דופן, שמרגע שקרה, שום
דבר כבר לא שב להיות כפי שהיה לפני.

השעה היתה מעט אחרי שש בבוקר. רחובות העיר היו עדיין חשוכים
ושוממים ברובם, אך ניתן היה להבחין ברמזים קלושים של אור יום
שהחל להפציע סביב קו האופק. גבר צעיר לבוש סווטשירט יצא מביתו
לריצת הבוקר הקבועה שלו, במסלול שעבר דרך אחת השדרות המרכזיות,
שהיתה מעוטרת עצים, ובמרכזה שביל רחב, שיועד להולכי רגל ורוכבי
אופניים. במהלך המסלול הקבוע שלו נהג לחצות כיכר מרכזית, שבה
היתה רחבה גדולה עם ספסלים וערוגות פרחים. לעיתים קויימו שם
אירועים שונים ומופעי רחוב, אולם בשעות הבוקר המוקדמות, בהן
נהג לרוץ, היא היתה בדרך כלל ריקה מאדם. כשהיה יוצא לריצות
הבוקר שלו, הוא נהג להאזין למוסיקה באזניות ולהיכנס לסוג של
מדיטציה. הוא היה מתרכז בריצה ובנשימות, וכמעט לא שם לב לעולם
שסביבו. כך היה גם באותו יום. הוא רץ ורץ ורץ ורץ. הכל היה
רגיל לחלוטין, עד אותו רגע, שמשהו בלתי שגרתי בעליל משך את
תשומת ליבו, וניער אותו לחלוטין מהמצב המדיטטבי של הריצה. זה
היה כשהוא הגיע לכיכר. אותה כיכר בה נהג לעבור כל בוקר. משהו
בה היה שונה הפעם.

הוא נעצר והביט בהשתאות, וכעבור מספר שניות סינן "יואוו...
מה..." ולאחר עוד מספר שניות ״איזה זין...״. כך במשך דקות
ארוכות הוא המשיך לעמוד ולהביט, כשהמילים נעתקות מפיו והוא לא
יודע מה לחשוב. הוא חשב שיש סיכוי לא רע שהוא בעצם חולם, ואולי
עוד מעט הוא יתעורר ויבין שאכן היה מדובר בחלום. זה נראה כמו
ההסבר הסביר ביותר. מצד שני עד אותו רגע, הריצה, הנשימות,
הזיעה, הכל הרגיש די מציאותי, כמו בכל בוקר כשהוא רץ. חלומות
בדרך כלל לא מרגישים ככה.

בעודו מתחבט אם מדובר בחלום או לא, כבר החלו להאיר קרני שמש
ראשונות, והרחובות החלו להתעורר לחיים. ניתן היה לשמוע רחשי
מנוע של מכוניות חולפות מדי פעם, משאיות זבל, יונים הומות,
ועוד אי אלו רחשי עיר אופייניים. כעבור זמן קצר הופיע במקום
אדם שיצא לטיול עם כלבו. ״יאללה צ׳ונגי, ממשיכים. בוא.״ קרא
לעבר הכלב. הכלב מצידו, היה עסוק בריחרוח דבר כלשהו בתוך שיח,
ולא מיהר להמשיך. ״בוא צ׳ונגי, בוא.״ הכלב לא ממש השתכנע,
והמשיך לנבור בתוך השיח בעניין רב. כנראה מצא שלל יקר ערך.
״תעזוב את זה צ׳ונ...״ הוא לא הספיק להשלים את המשפט. באותו
רגע לכד את מבטו דבר מה שגרם לו לקפוא במקומו, כשהמילים
לחלוטין נעתקות מפיו.

השעה היתה כעת שבע וחצי בבוקר, וככל שחלפו הדקות, התאספו במקום
עוד ועוד אנשים. כולם היו קפואים במקומם כשהם מביטים בפליאה
ובתימהון. בשלב מסויים הופיעה במקום גברת בריטית מבוגרת
ומכובדת למראה, שיצאה לטיול בוקר עם כלב השנאוצר שלה. לא כל כך
ברור מאין היא הגיעה. היא לא נראתה ממש שייכת לזמן ולמקום, ואם
היה מדובר לצורך העניין בסרט, אז ניתן היה אולי לחשוד שאיזה
תסריטאי שתל אותה שם באופן בוטה, אך ורק לצורך השגת אפקט דרמטי
ותו לא. בכל אופן, סרט או לא, היא היתה שם. היא צעדה באופן
איטי ומוקפד, נאמנה לכללי הנימוס הבריטי. הכל היה טוב ויפה.
והכי חשוב, מהוגן. לפחות עד הרגע בו מבטה הופנה לכיוון מרכז
הכיכר. באותו רגע היא קפאה במקומה, וכשגב ידה מונח על מצחה,
הזדעקה בקריאת "!Oh, dear god" והתעלפה. ככל הנראה, מה שראתה
זיעזע אותה עד עמקי נשמתה. בסופו של דבר, לאחר שמספר אנשים
סייעו לה, היא שבה להכרתה. האנשים עזרו לה לקום, והיא והצליחה
לאסוף את עצמה ואת כלב השנאוצר שלה ולהסתלק מהמקום, כאשר היא
מקפידה שלא להביט שוב לעבר אותו מחזה מטריד ומזעזע.

למקום המשיכו לזרום עוד ועוד אנשים. בהמשך הגיעו שוטרים, ומעט
לאחר מכן הוזעק גם ראש העיר. הוא יצא בחיפזון מרכבו, וכשראה את
אשר ראה, לא יכל אלא להניח באיטיות את ידו על מצחו כשעיניו
קרועות לרווחה. הדבר היחיד שחלף במוחו באותו רגע היה ״יואוו...
מה... איזה זין...״.

וכך התגודדו במקום עשרות רבות של אנשים, המביטים בהשתאות
ובפליאה, ומעליהם מזדקר בגאון פסל של אבר מין זכרי. אכן זין.
וממש לא היה מדובר בפסל קטן. מדובר היה בפסל שיש בגובה של לא
פחות מ-15 מטר, שניצב גאה וזקוף במרכז הכיכר. בהחלט היה בפסל
משהו מתריס. מעבר לגודל העצום (והמאיים יש לציין), היה מדובר
גם בפסל מפורט וריאליסטי להפליא. ניתן היה להבחין בורידים,
נימים, קפלי עור, ושלל פרטים, שהיו ממש מלאכת מחשבת של אומנות
הפיסול. למעשה, אם ניתן היה להתעלם לרגע מהאובייקט עצמו, שהיה
בהחלט מטריד ומעורר פלצות, אז הרי שמדובר היה ביצירת אומנות
מהדרגה הגבוהה ביותר, שלא היתה מביישת אפילו את גדולי האמנים
של הרנסאנס. איך לעזאזל הגיע הפסל לשם? לאף אחד לא היה שמץ של
מושג.

בימים ובשבועות שלאחר מכן סגרה המשטרה את הכיכר לציבור, והיתה
עסוקה בנסיון לפענח את תעלומת הופעתו הפתאומית של הפסל המאיים
והזדוני. הם סרקו צילומים של מצלמות אבטחה, תחקרו אומנים
מקומיים, העלו שלל סברות ותאוריות, אך בסופו של דבר העלו חרס
בידם. היו גם מדענים, שניסו לספק הסברים כאלו ואחרים לתופעה
המוזרה, כמו גם חובבי תאוריות קונספירציה, שהיה זה יום חגם. עם
זאת, אף הסבר לא היה ממש משכנע, והופעתו המסתורית של הפסל
נותרה בגדר תעלומה מוחלטת.

בינתיים, למען השבת הסדר הציבורי על כנו, גייסה העירייה מהנדס
וצוות פועלים, שתפקידם היה להסיר את הפסל. כאמור, הפסל היה
גדול למדי, ולכן הסרתו באופן מבוקר היתה פרוייקט די רציני.
בסופו של דבר, הוכנה תוכנית והפועלים ניגשו לעבודה. העבודה
ארכה קרוב לשבועיים, והשתתפו בה כתריסר פועלים, כמו גם המהנדס,
שפיקח על הנעשה. בסופו של תהליך מורכב ומייגע, הוסר הפסל
בהצלחה. המהנדס, הפועלים, המשטרה, ראש העיר וכל מי שהיה מעורב
בעניין, נשמו כולם לרווחה. המראה של הכיכר שב לקדמותו, וכעת
ניתן היה לפתוח אותה מחדש לציבור, ולהשיב את החיים בעיר
למסלולם. טוב, זאת לפחות היתה התכנית. למחרת בבוקר הגיעו
הפועלים לכיכר כדי לפנות את הציוד ולנקות, ולתדהמתם גילו שהפסל
הופיע שוב. כמעט זהה לחלוטין, רק שהפעם נוספו גם ביצים. המהנדס
הוזעק בבהילות למקום. הוא הביט בפסל, גירד בפדחתו, והדבר היחיד
שחלף במוחו היה ״שיט! איזה זין...״. נעשו עוד מספר נסיונות
להסרת הפסל. בכל פעם הפסל הוסר, ולמחרת בבוקר הופיע מחדש.
בסופו של דבר, אחרי שכסף רב ירד לטמיון מבלי שהצליחו להסיר את
הפסל, הוחלט בעירייה לוותר. ״איזה זין, אבל מה לעשות, נצטרך
ללמוד לחיות עם זה״.

התקשורת העולמית הקפידה כמובן לסקר את נושא הפסל בהרחבה. כתבות
ששודרו על הפסל הוקדמו בדרך כלל באזהרה צפיה עקב תוכן בלתי
הולם, כדי שהורים יוכלו להרחיק את ילדיהם מהמסך. כמו כן, לרוב
טושטש הפסל בעריכה, כדי להימנע מהמראה הצורם. אף על פי כן,
העניין סביב הפסל התעצם ונסק, והעיר, שהיתה די רדומה בדרך כלל,
הפכה לפתע למכה תיירותית. המוני תיירים מכל העולם החלו לפקוד
את העיר. בשלב מסויים היו בכיכר בכל רגע נתון עשרות ואף מאות
של תיירים, שבאו לצלם תמונות סלפי עם הפסל. הצנזורים של
פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם מצאו את עצמם עובדים שעות נוספות,
בנסיון נואש לבלום את מבול התמונות וקטעי הוידאו הבלתי הולמים
שאנשים העלו ללא הפסקה לפלטפורמות שלהם. הם מן הסתם לא שמחו על
כך, ובהחלט הרגישו שהם אכלו חתיכת זין. מנגד, נוצרה תעשיית
מרצ'נדייז ענפה סביב הפסל, ונמכרו חולצות, ספלים, עטים, מחזיקי
מפתחות ועוד שלל מוצרים עם איור של הפסל (ואפילו ממש בצורת
הפסל).

לפני הופעת הפסל, לא היו בעיר אטרקציות יוצאות דופן. התחום
היחיד בו בכל זאת היה לעיר איזשהו מוניטין, היה סצינת היין
ומשקאות הגורמה, שכן, מספר יקבים ומזקקות פעלו באיזור. וכך
כצעד די מתבקש, משהו שכמעט כתב את עצמו מבלי צורך בשום
קופירייטר או משרד פרסום, הוחלט לקיים מדי קיץ פסטיבל בשם
"פסטיבל היין והזין". במהלך הפסטיבל, שערך שבוע ימים, התמלאה
הכיכר בדוכנים, שהציעו טעימות של יינות ושאר משקאות. היתה גם
מוסיקה, מופעים שונים והרצאות. וכמובן, גולת הכותרת היתה הפסל,
שניצב במלוא אונו וקומתו במרכז הכיכר. במהלך שעות הערב והלילה,
הואר הפסל בתאורת לד בעלת צבעים מתחלפים. פעם ירוק, פעם כחול,
פעם כתום, פעם סגול, פעם אדום וכן הלאה. הוא היה מרהיב ומאיים
כאחד, מסתורי ומתריס, וכל כולו הוד והדרת מלכות. הפסטיבל משך
אליו המוני מבקרים מדי שנה, והיה להצלחה מסחררת. בעקבות כל אלה
נהנתה העיר מפריחה כלכלית חסרת תקדים במשך שנים רבות, ונראה
היה שבסופו של דבר, מעז יצא מתוק. אם כי מצד שני, בכל זאת.
חתיכת זין.