לח גוף, נופל שדוד על מיטתי
נדבק חצי עירום לא ניד לא זיע
רוח קיצית מהבילה מדגדגת היא כסותי
ליום אפל כמו אור הליל היא שאותי תרגיע.

פתאום במחשבות עולים, וזה בזה הם משתרגים ונקשרים
בליל ערב רב מתוך רמח איברי אדם מכל קצוות תבל  
וזה מפעים ובודאי יהא כמו כר מרעה פורה לאחרון המשוררים
אך תוצרתו היא מין ישות אמורפית שעליה קצת מפחיד להסתכל.


לבבות דופקים, ראשים חושבים, אינסוף רגליים וידיים
איברי רביה וטבורים יש, גם פיות, אוזניים ועיניים
מדמיין אני  אותה למעלה כאילו שהיא שם מלכת שמים
בשלל קשת צבעי גזעים רוקדת - אך היכן הצפורניים?

היכן הציפורניים שיפיקו ממיתר את צלילי הודו?
וכשרואה הוא שאת כל מה שהצליח לגדל קיצץ אדם
היכן הציפורניים שיגרדו את כאבו של היושב על כסא כבודו?
על שנותרה לו רק מפלצת העכשיו כי כבר נמחק כל שקדם.


כשהיא למעלה עסוקה בלנסות ולהפיס את דעתו ולהדהים
ולייצג בהדרה את הבריאה ולהשאיר את רישומה
אני למטה, אגרד גבי בציפורניי אשר שבו לחיים
במין זחיחות והנאה של רגע עד תיפול עלי התרדמה.