את שלימדת אותי כי החיים הם עץ  
        והימים הם פירותיו
        ממך למדתי כי הימים ראויים להיקטף
        פרי,פרי,לימדת אותי איך.
        עכשיו אהבתנו מערה לתוכנו עסיס וצוף
        מעשה מרקחה המשנה את תוכי גוונו,כך ממש,
        ישותנו נעשית אחת לרגעים
        רגעים השמים בצל שנים של בדידות.
        עתה המושג "נפש תאומה"
        נעשה נהיר,כמו שאף-פעם לא ידעתי שאפשר,
        כמו חלום קיבל לא רק שם כי גם גוף
        ואם לעץ הזה יש גזע,
        נכרות עמו ברית,על-מנת שלא נכרת
        שהרי ידוע שהענפים מתחילים להישבר
        כשהם מתרחקים מן הגזע
        נגזר על מה ששביר גם להישבר