כשהייתי קטנה לא אהבתי את יום שבת, ומה יש לא לאהוב ביום הכי
חופשי בשבוע? הרי אהבתי את החופש הגדול והחופשות שבחגים, אבל
דווקא שבת. אל השבתות היינו מתנקזים כל המשפחה בחוסר המעש,
המצב הכלכלי הגרוע והיעדר הרכב שלא שיפר זאת. תקועים בין חומות
של תקווה וקשיי תקשורת. בימי שישי היינו יושבים בשולחן ביחד
אבל לבד במידה רבה, וכולנו זוכרים את הפעם ההיא שאחי החזיק
פרוסת עוגה בידו ואבי כמעט נשך אותו בניסיון לחטוף אותה.
מאורעות גרוטסקיים שכאלה לא היו נדירים בביתנו, אך הם רבים מדי
בכדי לזכור. התיבול החביב עליי בילדות היה טיולי אופניים בשעות
מוגזמות בבוקר עם אבי, שהתחברו לרצון שלי לצאת מהבית, והשבתות
הכי נפלאות היו אלו שנפגשתי עם חברות והרגשתי בית. בתקופת
ההתבגרות גיליתי שעבודה היא דרך מופלאה למלא את השבת, הייתי
הולכת ברגל לעבודה, נהנית מלפגוש אנשים חדשים ועל הדרך מפתחת
מסוגלות לרכוש לעצמי דברים. בעבודה הייתה שבת אחרת, מלאת חיים
ועניין, וכמובן חוסר מנוחה שזו הבריחה האהובה עליי או למעשה
הדרך להתמודד עם דריכות מתמדת. עם השנים כשהקמתי בית משלי, כזה
שכיף לגור ולחיות בו ביחד השבתות כבר נראו אחרת. מסתבר שבשבת
אפשר לטייל ולראות טבע, ללכת על שפת הים ביחד ובעיקר מסתבר שגם
בשבת נשארת הנחת בבית. למרות כל אלה אני מודה, ששבת היא עדיין
היום שאני הכי פחות אוהבת.