רציתי אותך כמו נעל בית שמחכה לי תמיד ליד המיטה.
אבל לא, את רצית הרפתקאות, ארצות רחוקות, אתגרים.
אז אמרתי לך, אם את הולכת, את הולכת בלעדיי
ואם את הולכת, את לא חוזרת, את הולכת לעולמים.
ניסית להתווכח, ניסית לבוא במשא ומתן,
בכית אפילו, האשמת והפכת עצמך לקורבן.
נגמרו הדמעות, החלטת, את הולכת גם אם את לא חוזרת
והלכת.

עכשיו קצת בהיגיון קר וקצת ברגש פראי -
אני מנסה להבין מה אני עושה בשארית חיי.
יש לי חטאים שזקוקים לכפרה.
יש לי חובות לקדוש ברוך הוא.
מאנשים אני לא מצפה לכלום,
הם אכזבו אותי כל חיי.
אבל אלוהים שולח אותי אליהם שוב ושוב ושוב,
מה אני יכול לעשות?
הוא אומר לי תעשה להם ככה,
תגיד לזאת ככה,
תראה לזה ככה.
אני לא יכול להגיד לו לא,
מי אני בכלל שיעז!

אז יוצא שאני חי בשליחות עכשיו
וכשהיא תיגמר שלום ו-ביי.
היה רע מאוד, מקווה שעשיתי מה שצריך,
אולי אחזור בגלגול אחר
וכבר אתחשבן אתכם.