תמיד הוא שר
בשמש חצות, בעיניים בורקות
באגלי טל על רקתו
תמיד הוא שר והוא מכלה ימיו בשירה
ובצריח הארמון מתנופף הדגל הענק
קורא למרחקים
אבירים בוהים בדגל בעיניים כלות
אבל הוא לא עולה על סוסו ולא דוהר לשם
עבודתו היא בנפחייה ובאפר
שיכר מתגלגל על לשונו ואש בוערת בדעתו
חטאים רבים רודפים אותו
בבור מתחת לארמון הצריח אזוקים זיכרונותיו
שדופים ורזים וחולים כגל עצמות
והשמש היא אותה שמש שחוצה את השמיים בין לבין
הוא לא ראה מה בארמון,
למרות שהיא ראתה מה בנפחייה
הוא לא יודע מה בארמון,
כשם שהיא כן יודעת היטב מה בנפחייה
היא יודעת בדיוק מה היא רוצה
והוא לא יודע מי היא הרוצה
שמש אש דרקון מצליפה בימי הקיץ
ורוחות רעות רעבות אוכלות לבבות באטיות בימי הקרה
דבר לא השתנה. |
