אותו מבוי סתום.
מגנט של אכזבות, יוצרת האכזבות.
זה אותו מבוי, סתום.
אני כועסת עלייך, אני כועסת על עצמי.
אני כועסת על אותה התאמה, אותה הודעה, חוזרת.
נמשכת כמו עש לאור, מתרחק ממני כמו מאש; אני שדה קוצים;
בוערת.
שפתיים נושקות לצווארי, שיניים נושכות, מלבה להבה. חם, אנחנו
מתפשטים-
אתה מתפשט בתוכי, כמו מעגל חשמלי, חמצן בעורקים; סירקולציה של
כאב, משאירה אותי בחיים דרך פולסים. כואב להרפות ממך, כואב
לוותר על שהיה יכול להיות. על הרעיון, היאחזות, החיזיון, סף
השיגעון.
הראש שלי טס על 1000, הלב שלי מתפוצץ בתוך בית החזה. אני צוללת
ביגון, עד שהמילים שלך נשמעות כמו קולות רקע לסדרה בכיכובי.
אני כוכבת, אני כוכב בשמי הלילה; אני הופכת סופר נובה; מתפוצצת
דרכך. הכל אצלי בסדר, העיקר שטוב לך, העיקר שלא תגלה שאני
מדממת כל מילה עמומה המופקת ממך. אני פוקר פייס, לא בוכה, לא
עצובה, לא שמחה, פוקר פייס; אלופת העולם בהסתרות. מתנתקת
לאט... לאט...
מעצמי. מביטה על עצמי מרחוק, זרה בגוף שלי, הלוואי ולא הייתי
אני, לפעמים... הלוואי ולא הייתי.
שורה של הגבוה, סיגריה של אחרי הנפילה,
אני עולה בחזרה, מלאת כוויות, אכזבות.
עייפה מאותו מבוי סתום, אותו המוות, כל פעם מחדש; כדי להיוולד
ולזרוח כפניקס העולה מן העפר.