[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
אהבת אם (בורקאס)


בדרך לאחד  מִבִּקּוּרֵי האקראי אצל איתמר בכפר, אני נוהג
לעבור דרך תחנת הריענון בכביש שש שמציעה בשעה חמש בבוקר
בורקאסים חמים ריחניים. השקיות משום מה בצבע שחור ואני ממלא
שקית כזו במלוחים חמים ועוד כמה רוגלך להמתקה. כשאני מגיע
לכפר, איתמר מחכה כבר ברחבת הערסלים - שמפרידה בין הבית למטע
האורגני - עם תה מצמחים שהוא מגדל, שהולך יופי עם החמימים. כך
אנו יכולים לחזור למשימתנו הבלתי נגמרת - שיחה דואלית של
דיבור/שמיעה בו זמנית על יותר מנושא אחד  - בדרך כלל  החלפת
הבזקי זיכרונות והשלמתם - ככל שמאפשר הזמן.
בורקאס, מי לא מכיר? המאפה המשולש מבצק עלים שמפוזרים עליו
זרעי שומשום והוא ממולא בגבינה בולגרית או במחית תפ"א עם בצל
קצוץ מטוגן. יש לו ריח נעים מיוחד, אוכלים אותו חם והוא נימוח
בפה ומשאיר טעם של עוד. מקורו של הבורקס בתורכיה ומשם הובא
לארץ על ידי העולים משם והפך לאוכל עממי כמעט לאומי.
אתמול יצאה גם שושי והצטרפה לשיחה. היא השתאתה מחילוף מבזקי
הזיכרון כאשר דיברנו על ילדי הכפר, כולל הגדולים (כמו  למשל -
עמוס בן משה שכתב ערך מפואר בויקיפדיה על תולדות הכפר). נזכרנו
איך בילדותנו, שימש שביל העפר לצד הגפנים עמוסות האשכולות של
ראובן (אביו של עמוס), כמעבר היחיד למשאיות הזיפזיף של
קואופרטיב הכרייה "אֹפֶק הַשּׁוֹלֶה" שבמקום כרייה והובלת חול
ים כל  השבוע, הסיעו בשבתות משא אנושי - הורים וילדים - דבוקים
לדפנות החלודים של המתכת הלוהטת שמשאיות המטלטלות בדרכי כורכר
ועפר - לחוף הפאליק החשוף לשמש. במהלך השיחה, הזכיר איתמר את
זיגו מבית הספר בקיבוץ שהיה המורה שלו לחשבון, גיאוגרפיה, תנ"ך
ועוד ואני הנהנתי. "מאיפוא אתם מכירים את כל האנשים האלה?"
שאלה שושי. ניסינו להסביר שאנחנו מנסים לחבר שלושה קרעי
זיכרונות מתקופות זמן שונות בהם הצטלבו דרכינו ולהפוך אותם
לרצף שלם.
כך למשל התקופה הראשונה - כיתות ב - ג, שבה היו ילדי הכפר
מגיעים בעגלה רתומה לסוס לבית הספר במושבה. זכרתי את נוח,
יורם, ארז, בצלאל, מרים, רינה ושולמית וגם את הקטנים יותר -
ציפי, אשר  ודוד ממון. גם ילדי המושב הדתי הגיעו בעגלה אחרת -
יהודה, שמעון, יגאל ושמחה.
התקופה השנייה הייתה כשאיתמר עלה לכיתה ד', למשך שנה קסומה אחת
בבית הספר שנפתח בקיבוץ שבו נולדתי (ממנו נקרעתי ללא תיקון
בגיל שלוש). זכרתי מאז כמעט את כל ה'חברים' - שחלקם הפכו מורים
בבית הספר - ואת הילדים בני גילי, כולל אלה שמעלי ומתחתי. זיגו
ימפל ששערו השחור היה משוך בקפידה לאחור  לא נתפש לי כמורה אלא
כאביהם של עודד ואריה.
כל אחד משנינו, אומץ באותן שנים, על ידי ילד גדול בשנה אחת
שפרש חסותו עליו. איתמר על ידי רובי עז הנפש, רודף האתגרים
ואני על ידי נועם טוב הלב. שניהם נפגשו באותה כיתה בתיכון
האזורי, לאחר פרידה ארוכה, ממש כמונו. בית הספר התיכון יצר את
קרע הזיכרון השלישי  כי בו חזרנו ללמוד יחד בכיתות החמישית
והשישית. אני הגעתי בתחילת השליש השני אחרי שליש - נפלא מבחינה
חברתית ואפס בלימודים - בכפר הירוק (מה שגרם להורי לנתק אותי
באחת מהפנימיה האהובה). ראיתי  שם את איתמר שזכרתי מילדות,
בשעותיו הקשות כקרבן רשעות המורים חסרי ההבנה. בין הילדים
מהכפר הוא  נחשב  לגאון שבחבורה. אך מאחר והמצב בביתו לא איפשר
לו הכנת שיעורים, בחרו בו המורים כיעד לצליפות לשונם. ראיתי
אותו מגחך בשקט בכל פעם שאחד המורים טיפס עליו ותייגתי אותו
בזיכרוני כגיבור, בלי לדעת כלל שהוא קרוע מבפנים ושאותו גיחוך,
לא היה אלא אנחה.
דיברנו על חברינו הרבים מהכפר, שרבים מהם נפטרו בטרם עת. ארז
בפיצוץ הפגז שסחב מהגבעות וניסה לפרק עם משה, יורם ומרים וגם
רובי הגדול. דימיתי שגם דוד ממון טוב הלב נפטר ושאלתי עליו.
"לא הוא" אמר איתמר, הוא חי בקושי, אבל חי. היה חולה מאד
ומשפחתו עברה טרגדיות קשות. החל ממותה של אמו סופי בכיתה ג'
ושני אחיו בשירות צבאי, אף שסבל כאיוב, הוא נשאר. אותו בחור
זהב חביב על כולם. עם מבנה גופו הבריוני, עמוס שרירים ונשמה
טובה שמתובלת בחיבה לבנות. זו הייתה משפחה ממוצא  בולגרי,
אנשים טובי לב וחמים. אמא שלו הייתה אשה נהדרת.

"אני חייב לספר לכם למה אני אוהב בורקאס" אמר איתמר
בפתאומיות.
"נוסף לצרות שרובן ויכוחים וצעקות בין הורי, חליתי בפוליו למשך
תקופה די ארוכה. זכור לי בית חולים מבהיל בפרדס כץ שכמו נלקח
מסיפורי דיקנס. סיוט נורא לילד בודד עם חום גבוה. התרכיב נגד
פוליו של דר' יונה סאלק טרם הגיע לארץ, אך למזלי הבראתי ויצאתי
מן המחלה, בלי סיבוך כלשהו של נכות גפיים - אולי נדפק לי קצת
הראש? אבל בגדול, המחלה עזבה אותי. זה היה בשנה שבה עליתי
לכיתה א' שהדרך להגיע אליה התארכה מאד. כיתות הגן היו במבנה
קרוב לבית, אבל כיתות א' וב' היו במבנה מאולתר בקצה הצפוני של
הכפר, במרחק של קילומטר הליכה ויותר. בשל המחלה נעדרתי ימים
רבים מבית הספר וכשחזרתי נאלצתי ללכת לבד לבית הספר. אמי
כהרגלה, לא הייתה פנויה לצרותי. בכלל, המצב בבית לא היה טוב.
גם בשל מחלת הנפש שלה וגם בשל היחסים העכורים הבלתי פוסקים שלה
עם אבי, שאילצו אותנו הילדים להפוך למבוגרים בטרם עת. עקב
המחלה הייתי חלש מאד. החום היה עז והמרחק הרב למבנה הצפוני
הקשה עלי. הלכתי ברחוב הראשי היחיד של הכפר ובמחצית הדרך פגשתי
את סופי אמו של דוד. היא התנפלה עלי בחיבוקים ונשיקות כי לא
ראתה אותי ימים רבים. "בוא אלי, בוא חמוד" הכניסה אותי הביתה
והושיבה אותי במטבח. הוציאה מהתנור מאפה חם שאפף בריחו את כל
החדר. משהו שמעולם לא ראיתי ולא טעמתי כמותו, זה היה בורקאס.
השמש קפחה על ראשי. המשכתי ללכת לבית הספר המאולתר. כבר מרחוק
ראתה אותי המורה וקראה אלי: "אתה לא נכנס לכיתה בלי להביא
אישור מהרופא". כך בפסקנות ושלחה אותי הביתה.
ומאז, אני אוהב בורקאס ובכל פעם שאני אוכל 'חמים' נמס בפה כזה,
היא מופיעה מול עיני - סופי ממון - אימהית, עוטפת, מחבקת וחמה.
סופי, שנתנה לי ברגע אחד כל כך הרבה אהבה.  כזו שחסרה לי שנים
בבית ובבית הספר".


21 אוגוסט, 2021







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעת?
בעזרת אימון
מתאים, אפשר
לחוות אורגזמה
מלאה דרך חלקים
אחרים בגוף מלבד
איברי המין -
האוזן לדוגמא.



צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/21 12:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה